זהו העתק של פוסט מהבלוג הישן שלי, שעוסק בקפיטליזם ובדילמות שהוא מעלה, במיוחד לאור הדיונים האחרונים עם ליברטאנים. הוא נכתב לאחר העימות בין עובדי מכון ויצמן ומכון ויצמן. כאן אני מציג את הבעיתיות שבשוק החופשי כאשר הוא נעדר פיקוח ממשלתי, כמו במקרה של הפלסטינים בישראל.
לפוסט…
גם יבשם וגם איתמר טוענים כי עדיף לו הינו מעסיקים עובדים בחוזים אישיים. יש שיקראו לזה שוק חופשי של עבודה. בשוק חופשי המעביד והעובדים, מסכימים על פי ההצע והביקוש, כמה כסף ישלם המעביד לעובד, וכמה עבודה יתן העובד למעביד בתמורה לתשלום.
המצדדים בגישה זאת, אומרים כי בשיטה זאת המשק נשאר גמיש, ויכול להתפתח ביעילות ובמהירות. אני טענתי, כי בניגוד לכל שאר המוצרים האחרים הנסחרים בשוק החופשי, האדם אינו “חפץ”. אין דינו של אדם כדינו של “אמצעי יצור”, ולכן אנו צריכים לגרום למצב בו יווצרו תנאים כאלו שיאפשרו קיום תנאים אנושיים יותר עבור העובד. לשם כך טענתי, יש לחוקק חוקים שיאפשרו לעובדים להתאגד, בהתאגדויות דמוקרטיות.
כדי לבחון את הסוגיה הזאת, אני מבקש להציג מצב קיצון בו אין כלל חוקים המגינים על העובדים, והם נאלצים להתמודד במצב של שוק חופשי. הסרטון הבא מציג מקרה שקרה לאחרונה במפעל “Royal Life” שבאזור התעשיה ברקן. בברקן, שבאזור השומרון, ככל הנראה לא קיימים חוקי המדינה הרגילים, או שהם אינם נאכפים.
לחברי וידידי מהימין שחושבים שהסרט תוקף את השהיה ביהודה ושומרון, אני מציע להתעלם מהטענה הזאת. גם בתחומי מדינת ישראל של גבולות תרום 1967, לא מקפידים לשמור על חוקי העבודה, עם השב”חים (שוהים בלתי חוקיים – פלסטינים הגונבים את הגבול ועובדים בתוך הקו הירוק). הפרת החוקים הזאת התקיימה ערב פרוץ האינתיפדה הראשונה, ובספרם “אינתיפדה”, מרמזים זאב שיף ואהוד יערי, כי ליחס המזלזל ולפגיעה בחוקי העבודה מצד המעסיקים, היה חלק לא מבוטל ביצירת הזעם כלפי ישראל ובפרוץ האינתיפדה.
אתם מוזמנים לצפות בסרט ואז להמשיך לדיון. הסרט ביו-טיוב סובל מבעיות קול, וניתן לצפות בסרטון המקורי באתר של הטלויזיה החברתית.
מקור: הטלויזיה החברתית
תנאי התעסוקה בגדה גרועים. במידה רבה ניתן להאשים בכך גם את הרשות הפלסטינית המושחתת, שקיבלה סכומי עתק מאירופה, אך תיעלה אותם למנגנונים מושחתים, או לטרור. כיוון שההשתכרות בגדה נמוכה מאד, הרי שהמשכורות שהמעסיק “Royal Life” מציע, מספיק גבוהה כדי למשוך אליו פועלים, המוכנים לעבוד בשכר ובתנאים הללו. אם נמשיך מנקודת מבט קפיטליסטית, המשכורות הנמוכות שהמפעל משלם מאפשרות למפעל לעמוד בתחרות, לגדול ולשגשג, ולהציע עבודה לעובדים נוספים. מיקומו של המפעל ביהודה ושומרון והעסקת פועלים פלסטינים, מאפשרת למפעל לפעול מחוץ להשגחתה של מדינת ישראל, ומצד שני הפועלים הפלסטינים יכולים להגיע בצורה חוקית למפעל ולהרוויח כסף למחייתם.
אם מצד שני, לוקחים נקודת מבט סוציאליסטית-קלאסית על הארוע, הרי שיש כאן ניצול מעמדי. המעסיק תאב הבצע, מנצל את חולשתם של העובדים, ומעסיקם בשכר זעום, המספיק בקושי למחייתם. הוא עצמו מתעשר, בעוד הפועלים נמקים.
אני מציע נקודת מבט אחרת. קצת יותר מורכבת, שמשלבת בין שתי הגישות. אקרא לה גישה סוציאל-ליברלית. על פי נקודה זאת אכן יש לנו כאן משק חופשי. אבל כפי שהמפעל יכול לפעול בחופשיות, כך גם העובדים זכאים לנסות להתארגן ולפעול כדי לשפר את תנאיהם. התאגדות עובדים יעילה, מאפשרת לפועלים לשפר את מצבם מול המעסיק, ובכך להשתכר יותר. המעסיק מצידו מנסה לשבור את השביתה על ידי העסקת עובדים זמניים בשכר גבוה במעט. מצב כזה יוצר משחק כוחות בין הפועלים למעסיק, שבו בד”כ למעסיק יש יתרון, כיוון שיש לו פועלים חליפיים.
הדרך לשפר את מצב העובדים, היא ליצור מארג כוח חזק יותר, על ידי שילוב אירגוני עובדים, כמו המארג שארגון כוח לעובדים מנסה לייצר. שילוב אירגונים כזה יכול ליצור מארג כוח שבו עובדים ממקומות עבודה אחרים יכולים לפגוע במפעל הפוגעני על ידי הטלת קשיים על הספקת חומרי גלם, או שימוש באמצעי תקשורת כדי להפעיל לחץ חיצוני על המפעל.
אם כוח לעובדים, או תאגיד אירגונים כזה יהיה מסוגל להגיע למצב בו יש לו כוח פוליטי להריץ מפלגה לכנסת, או ליצור לוביזם יעיל, הוא יהיה מסוגל לחוקק חוקים שיגנו על העובדים. מארג כוח כזה להבנתי קיים במדינות הסקנדינביות, ולכן זכויות העובדים הקיימות בסקנדינביות מתקדמות מאד. אילו היו מצליחים הפועלים של Royal-Life ליצור מצב מדיני בו המדינה צריכה להגן על זכויותהם על פי חוקי העבודה הישראלים, הרי שהמעסיק היה חייב לשלם להם לפחות את שכר המינימום (כ- 19 ש”ח לשעה, ולא משכרות של שמונה שקלים לשעה.
מן הצד השני, גם לאירגוני עובדים יש בעיה. לאיגודי עובדים בארץ יש נטיה להסתאב ולהפוך להיררכים ודיקטטורים. הדרך לשמור על יעילות הארגונים היא על ידי שימור הכוח בידי העובדים עצמם, ומניעת ריכוזו בידי האולוגרכיות המנהלות את האירגון. כאשר ארגון מתחיל להיות ריכוזי, יש נטיה להנהגת הארגון להפוך להיות מושחתת ומסאובת, וכתוצאה מכך הארגון הזה יפסיק לשרת את מטרות העובדים, יפגע במפעלים ובמשק, וישרת את מטרות האוליגרכיות של האירגונים. הדרך לשמור את הכוח בידי העובדים, היא הקמת איגוני עובדים דמוקרטיים.
התאגדות עובדים, בכל רמה שהיא נובעת מעקרון החרות. שמאפשר לכל אדם להתאגד ולפעול כדי לשפר את אושרו. כמו שמפעלים חופשיים להתאגד על בסיס כספי, כך גם התאגדויות עובדים יכולות להאסף על בסיס כספי וחברתי.
הבעיה עם העובדים הפלסטינים של מפעל Royal life היא שהחוק הישראלי אינו מגן עליהם. התנאים הקשים וחוסר ידע תרבותי בהתארגנות עובדים, אינו מקל העובדים להתאגד. המעביד, בדיוק כמו מכון ויצמן, מאפשר לעובדים להתאגד, אבל מחוץ למפעל.
יכולת ההתאגדות בגדה היא נמוכה. אירגון כמו כוח לעובדים תרם צירף אותם אליו. ולכן מצב הכללי-חברתי שלהם חלש. המצב הזה יצור בהמשך הזמן תסכול, כיוון שפועלי המפעל יראו את פערי החיים בינם לבין המעסיק היהודי שלהם. או את הפער בינם לבין שכניהם היהודים, החיים בעושר רב יחסית אליהם (ובעוני ביחס למקביליהם במרכז הארץ). המצב הלא שיוויוני הזה, והיכולת של המעסיק להמשיך להעסיקם בתנאים גרועים ביחס לחבר’ה בישראל, תיצור שוב את המרירות והכעס שהניעו את האינתיפדה הראשונה. ושוב יתלקח הזעם, ושוב תתחדש המלחמה.
נדמה לי שפתרון בעית Royal-Life, ובעיות ההתאגדות בכלל, חיוני ליצירת של חברה שיוויונית יותר, פחות דורסנית ויותר אנושית. האם נעזור לפועלי Royal-Life או לעובדי מכון ויצמן?
ובכלל, מה דעתכם?
“וגר, לא תלחץ; ואתם, ידעתם את-נפש הגר–כי-גרים הייתם, בארץ מצריים. “
ראשית, אהבתי את הטיעון שהרוסים גונבים מקומות עבודה של פלסטינאים. אני עצמי תושב איראל, ורוב הרוסים הללו שכנים שלי.
יש פה כמה דקויות שיש לעמוד עליהם.
1) אכן הרשות הפלסטינית אינה מספקת את מקומות התעסוקה. לכן מור לשאול שאלה כללית – אם המפעל בבקרן לא היה קיים, האם מצב היה טוב יותר ? התשובה, כפי שראינו בפועל בעזה היא לא.
2) האם שימוש בלוביזם הוא הפתרון? בעצם יש פה שימוש במנגנוני כפייה של המדינה. שוב חזרנו לרעיונות המאבק – המתארגנים כופים את עמדתם על בעל המפעל דרך המדינה. קם בעל המפעל ועוזב למקום בו החוקים נוחים יותר. מי הרוויח? אף אחד.
הפתרון של מערכת השו הוא שעל העובדים להציע למעסיק יותר ערך, וכנגד הערך הזה לדרוש שכר גבוהה יותר. דוגמא למצב זה מתרחשת בימים אלה בענף האבטחה- דרישות מקצועיות עולות, ובמקביל עולה השכר לעומדים בדרישות.
במצב היותר אידיאלי, אם העובדים היו מציעים יותר ערך, והמעסיק היה מסרב להעלות משכורת, היו העובדים מקימים עסק מתחרה. במציאות, בגלל הברדק הפוליטי בגדה, אין הדבר אפשרי, וזה בעיקר הגורם למצב הקשה של האוכלוסיה הפלסטינית.
ובנושא שונה במקצת, העיתונאית הרוסייה הידוע יוליה לטינינה, טענה בתוכניתה השבועית код доступа, כי אש"ף (ופת"ח) הם בעלי מצע סוציאליסטי ביסודו, הניזון מהפרשי רמת חיים משני צידי הקו הירוק, מה שמאפשר להם גם לדרוש כספי סיוע מארה"ב ואירופה, וגם להחזיק במוניטין של "לוחמים באויב הציוני". לטינינה טוענת, כי שיקום תשתיות וצמיחה כלכלית יפגעו בבסיס הכוח של ארגונים כאלה (וכך גם של חיזבאללה בלבנון, של המוסלמים בסומליה וכיו"ב).
יונתן,
1. נכון. באופן בסיסי המפעל מעסיק את העובדים ונותן להם פרנסה. בלי המפעל, הם כנראה היו משתכרים פחות, או לא משתכרים בכלל.
2. במדינת ישראל יש חוקים המחייבים שכר מינימיום. סביר להניח כי זאת תוצאה של לוביזם של ארגוני עובדים. המפעל בברקן מראה מה היה קורה לישראלים לולא חוק המינימום. היו לא מעט אזרחים שמרוויחים 5 – 8 ש"ח לשעה. לא כל האזרחים יכולים לשדרג את ערכם. יש כאלו שבקושי מצליחים להישאר בבית הספר. יש כאלו שאין להם את היכולות הנפשיות לכך.
אתה צודק שמפעלי לאו-טק, מעדיפים להעביר עיסקיהם למזרח הרחוק. אני בטוח שאם היה ניתן להעסיק ישראלי במחיר של דולר ביום המפעלים היו נשארים כאן. הבעיה היא שמבחינה פולטית זה היה יוצר אי-שקט. פערים גדולים מידי יוצרים תחושת תיסכול גדולה, הפגנות ומרי אזרחי.
לכן המדינה מגדירה סף מינימום שבו כל מפעל העובד במדינת ישראל מחויב לעמוד בתנאים סטנדרטיים מינמליים. השוק החופשי (תחת תנאי המגבלה), יגרום לכך, שרק מפעלים שיכולים לעמוד בסטנדרטים המינמאליים הללו ישרדו בישראל. והם אלו שיציעו עבודה לישראלים. מסתבר שזה בהחלט מספיק. יש עבודה ל90% ויותר ממבקשי העבודה. כך אנו מבטיחים שלא יהיו אזרחים עניים מידי.
אלא שהתנאים הללו אינם חלים על הפלסטינאים. לאלו אין שכר מינימום, ואין תנאים סוציאלים מינמליים. יוצא אם כך, שיש כאן שתי אוכלוסיות לא שוות לגמרי. אחת חייה ברמת חיים מערבית, והשניה חייה ברמת חיים של לפני 4000 שנים. הדבר הזה יוצר בכל מקום בעולם מאבק. יוצר רצון לעצמאות ולאפשרות לשיוויון. אני בהחלט מסכים עם המסקנה של יוליה לטינינה. אם נדאג לשכר מינימום ולתנאים סוציאלים זהים לפלסטינאים ולישראלים, יעלם חלק משמעותי מהגורם לסיכסוך.
יש כמובן צורך לדואג להעלים קיצבאות ילדים, ולדאוג לחדירת חשיבה ליברלית, כדי שלא יקרה לנו מה שקורה עם החברה החרדית והבדואים. החברות הללו מייצרות עוני ומחסור, כי אנו מאפשרים להם לגדל ילדים בלי לעבוד (וזאת ללא קשר לתרבות הבדואית היפה, ולתורת ישראל שבחלקה נשמרת על ידי החרדים).
לעניין המודל הסקנדיבי: http://www.brusselsjournal.com/node/510
איגודי עובדים הם בדרך כלל גופים מאוד יעילים בלתקוע את הכלכלה: יש לך את ההנהלה מצד אחד שרוצה רווח ואיגוד העובדים שמעוניין בפחות רווח בעד יותר זכויות. בדרך כלל המערכת לא מייצבת את עצמה- איגודי העובדים נהיים חמדנים מבחינת כוח ורוצים עוד ועוד תנאים (מישהו אמר חברת החשמל?) בעוד שלחברות אין דבר לעשות מפני "חקיקה סוציאלית" למיניה. אני חושב שהבעיה הזו תתגלה במלוא כיעורה כשמישהו יצטרך לטפל במנגנון הבירוקרטיה הממשלתית המסואב.
כמובן, "איגודי עובדים דמוקרטים" נשמעים כמו רעיון טוב כשחושבים על כך שאין מנהיג והנהלה, אך בוא נבצע ניסוי מחשבתי: עובדים שעבדו 8-10 שעות, בעבודה מעייפת, מגיעים לכנס של האיגוד בנוגע להסכם שכר חדש. המעסיק, בתמימות או לא, דואג לכתוב את הסכם השכר בצורה סבוכה ומסורבלת או לחילופין להעלות כמה "הטבות" בשביל להסתיר בעיות. העובדים, שעייפים מכל מה שעשו, מחליטים שבמקום לשבת ולהתחיל לדון בעניין הם ייבחרו כמה שיעשו זאת בשבילם ו-וואלה, יש לך בסיס ראשוני להנהלת איגוד.
אני מאמין שכלל הברזל של האוליגרכיה הוא בלתי נמנע בקבוצות גדולות המורכבות מפרטים שישמחו לתת לאחרים לנהל חלק מענייניהם. מה דעתך?
טל
לכן אש"ף ביסודו הוא ארגון סוציאליסטי השואב את כוחו מהפרשים ברמת החיים בין האוכלוסיות
ארחיב בעז"ה אחרי השבת
1. קצת תיאוריה. יש כאן משחק מורכב. מצד אחד, (לטווח ארוך) זה אינו משחק סכום אפס. בעל המפעל והעובדים מייצרים הון שלא היה שם קודם. בלי העובדים אין עבודה ולא מיוצר הון, ובלי בעל המפעל אין עבודה ולא מיוצר הון. מצד שני, (לטווח קצר) זה כן משחק סכום אפס כי המעסיק והעובדים מתחרים על חלוקת הרווחים המוגבלת של המפעל.
2. הדבר הכי גרוע שאתה יכול לעשות הוא לשחק את המשחק כאילו הוא היה משחק סכום אפס. וקל להדרדר למקומות הללו. המעסיק והעובדים יכולים בקלות להכנס למלחמה על חלוקת השלל. במצב שבו שוק העבודה רווי במובטלים, המעסיק תמיד ינצח ויוכל לעשוק את העובדים כרצונו. בשוק חופשי ורווי עובדים, הוא יכול לשלם שכר רעב ולהשתמש במעמדו הרם על מנת להתעלל באומללים שמתחתיו. במקרה הכי גרוע, מבחינתו, אם העובדים שלו מתים מרעב וממחלות, הוא יכול להחליף אותם. (אני לא מגזים, היינו בסרט הזה בעבר, וזה בערך מה שקורה בעולם השלישי). זה מפתה מאוד, אבל לא יעיל (וודאי לא מבחינת התועלת החברתית של קיום שוק עבודה כזה). מצד שני, אם יש מעט עובדים, והם מאורגנים היטב, הם יכולים לכפות תנאים שיהרסו את המפעל לטווח ארוך. זה מה שקרה בבריטניה בין שנות ה60 ל80 של המאה הקודמת. ארגוני עובדים חזקים מדי הצליחו למנוע שינויים ולחסום טכנולוגיות – תאצ'ר אמנם חיסלה את התעשיה הכבדה באנגליה, אבל היא בעטה בסוס שכבר היה חצי מת. שתי הגישות הללו אינן יעילות, והן יובילו בסופו של דבר לחורבן ולהתמוטטות (אם כי באופנים שונים מאוד).
3. בימינו הצטרף למעגל הזה גורם נוסף: בעל המניות בחברה כבר איננו המנהל שלה. יש לא מעט מנהלים ששודדים את המפעל בזמן שהם עושקים את העובדים, ובכך דופקים ישירות את בעל ההון בזמן שהם מתעללים בעובדים שלהם.
3. בעיה: לכאורה אין שום דרך למנוע מן המצב להדרדר למלחמה על השלל בין המנהל, הבעלים, והעובדים. ברגע שלמפעל יש רווח נתון, יש לנו קונפליקט בלתי נמנע בין שלוש קבוצות על הרווחים של המפעל, והמלחמה על הרווחים יכולה להדרדר מהר מאוד לשוד של נכסים קריטיים של המפעל (למשל, המנהל יכול לשדוד כספים באופן חוקי באמצעות בונוסים ומשכורת גבוהה, העובדים יכולים לגנוב או להתארגן באופן שחוסם את הניהול התקין שלו).
4. כאן נכנסת הממשלה לתמונה. התפקיד של הממשלה הוא ביצירת חוקים וכללי התנהגות שמגבילים את החופש של שלושת הצדדים למאבק. לשלושתם יש אינטרס לוותר על חלק מהחופש שלהם כדי למנוע מלחמת הכל-בכל. הממשלה יכולה לכפות תנאי העסקה בסיסיים, להגביל את חופש ההתארגנות של העובדים, ולקבוע כללי דיווח של המנהל לבעלי המניות. את כל אלה הבירוקרטיה המושמצת בארץ עושה, והתוצאות לא רעות. אבל הממשלה יכולה לעשות עוד משהו – מה שעשו בסקנדינביה.
5. סיפור: לפני הרבה שנים, מדינות סקנדינביה היו עניות מאוד. היתה בהן תעשיית פלדה ומכרות. העובדים היו מאורגנים במסגרת האינטרנציונאל הסוציאליסטי. האינטרנציונל נשלט מן הקרמלין במוסקבה. שם החליטו שהגיע הזמן להביא למהפכה בסקנדיניה. ירדה הוראה להשבית את המכרות ואת הרכבות. היתה שביתה. המעסיקים פנו לממשלה שתתווך בינם לבין העובדים. ממוסקבה לא אישרו לעובדים להכנס למשא ומתן. בסופו של דבר נפגשו נציגי העובדים עם נציגי הממשלה והתעשיינים. אלה הציעו להם שיפור משמעותי בתנאים – קיצור שעות עבודה, פנסיה, וכו'. מוסקבה לא אישרה. וועדי העובדים הסקנדינבים פרשו מן האינטרנציונאל, ישבו לשולחן המשא ומתן והשיגו הישגים נכבדים. אבל שלא כמו באנגליה, בסקנדינביה הממשלה תפסה את עצמה כמי שתפקידו לתווך בין הוועדים לבין המעסיקים, והממשלה עשתה זאת ברצינות, ובאופן שלא היה חד צדדי. וועדי העובדים מצידם הבינו שאין להם אינטרס אמיתי "לדפוק" את בעל המפעל, אלא שהאינטרסים ארוכי הטווח שלהם משותפים. התוצאה: מדינות סקנדינביה הן מהכלכלות המשגשגות בעולם כבר הרבה עשורים ברציפות.
6. גם בעניין חברת החשמל, יש לניצן טעות נפוצה. וועד העובדים של חברת החשמל והנהלת החברה הם שותפים מלאים – גם ללחצים שהם מפעילים באופן מתואם על הממשלה, וגם לאופן שבו הם מחלקים את רווחי החברה. זו לא חברה מנוונת. היא חדשנית במידה, והרבה יותר מקצועית מרוב החברות הדומות באמריקה (גם מבחינת השקעה בטכנולוגיות חדשות). זה שהם אולי שודדים את הלקוחות שלהם, זה עניין אחר.
אם יורשה לי להוסיף, הנה משל קטן שיעזור להבין מה הממשלה עושה כאן ולמה זה חשוב כל כך. בואו נביט במשחק יותר פשוט, שהיה נפוץ למדי בארה"ב בשנות השישים העליזות. שני צעירים נוהגים בשתי מכוניות לכוון צוק. הראשון שבולם מפסיד. אם שניהם לא בולמים, שניהם נופלים מן הצוק ונהרגים. אפשר לסכם בטבלה:
| בולם | לא בולם
————-+————–+———————
בולם | 0 0 | 1 1-
לא בולם | 1- 1 | מת / מת
שחקן 1 בוחר עמודה והשני שורה. המספרים מתארים מה הרווח של השחקנים (ראשון / שני). הבעיה במשחק הזה היא שאם כל אחד מן השחקנים מצפה שהשני יבלום, שניהם לא יבלמו ושניהם יהרגו. התפקיד של הממשלה הוא לבטל את האפשרות להגיע לרובריקה האחרונה (על ידי סוג של בוררות או אפילו הטלת מטבע). לשני השחקנים יש אינטרס ברור שמישהו יגביל את חופש הבחירה שלהם.
עומר, מרשים מאד!
הרעיון של הממשלה כמאזן מצאה חן בעיניי, וכל עניין יחסי הכוחות, מתואר בצורה יפה וחדשנית (לפחות בעיניי).
הנה כמה הערות:
במשחק המשוואות הללו, מי שהכי חזק, מנצח. ניקח את המקרה הסקנדינבי. אירגוני העובדים הגיעו כשידם על העליונה. היה להם כוח לחנוק את המדינות. אומנם הם היו מפסידים מכך בעצמם, אך לא הממשלות ולא המעסיקים יכלו לעשות דבר, כנגד החניקה. כתוצאה מכך, היה צריך להגיע להסכם שימצא חן בעיני ראשי הוועדים. ולגרום להם לעזוב את האינטרנציונל. לכן בסקנדינביות יש תנאים נאים מאד לעובדים עד היום. אגב, אינני בטוח שאלו מדינות משגשגות: http://www.brusselsjournal.com/node/510
הדבר נכון גם בישראל.
אם בעלי ההון שומרים על קשרים חזקים וטובים עם הממשלה, יש להם יותר אפשרות להשפיע מאשר לעובדים. במיוחד לעובדים הלא-מאורגנים. הדבר בולט בעיקר בשוק ביו"ש ובשוק ההי-טק. אני פוגש יותר ויותר אנשי הייטק, ומגלה כי יש לנו מעמד עבדים מסוג חדש. החבר'ה הללו עובדים שעות לא סבירות. נתונים לפיטורים. זאת בעוד חבריהם בארה"ב ובאירופה נהנהים משעות עבודה סבירות. בארץ יש איזה השתוללות לא סבירה מצד המעבידים. השתוללות שבלי התערבות הממשלה כנראה לא ניתן לעצור. בעוד המעסיקים קרובים לממשלה (על ידי לוביזם) לעובדים אין סיכוי, ולכן הם לא יכולים להשפיע.
אגב, ככל שהשחיתות בהסתדרות ובוועדי העובדים גדלה, כך האינטרסים האמיתיים שמשורתים הם של ראשי הוועדים.
לגבי חברת החשמל, אני שומע על התנהלות אחרת לחלוטין.
בעניין הבלוג ההוא, http://www.brusselsjournal.com/node/510. קראתי מהתחלה ועד' הסוף. הוא מעוות את העובדות באופן יצירתי למדי. מה עוד שמשעשע מאוד לראות אנשים שחושבים שהוא רלוונטי היום, אחרי שהכלכלות החדשות של אירופה עברו את סף ההתמוטטות. אם אתה מחפש מקור טוב שעושה סדר בסטטיסטיקות, הגיע הזמן שתתמכר ל- http://www.gapminder.org/ הפרוייקט של הנס רוסלינג.
תתחיל מ- http://www.gapminder.org/world/#$majorMode=chart$is;shi=t;ly=2003;lb=f;il=t;fs=11;al=30;stl=t;st=t;nsl=t;se=t$wst;tts=C$ts;sp=5.59290322580644;ti=2007$zpv;v=0$inc_x;mmid=XCOORDS;iid=phAwcNAVuyj1jiMAkmq1iMg;by=ind$inc_y;mmid=YCOORDS;iid=phAwcNAVuyj2tPLxKvvnNPA;by=ind$inc_s;uniValue=8.21;iid=phAwcNAVuyj0XOoBL_n5tAQ;by=ind$inc_c;uniValue=255;gid=CATID0;by=grp$map_x;scale=log;dataMin=194;dataMax=96846$map_y;scale=lin;dataMin=23;dataMax=86$map_s;sma=49;smi=2.65$cd;bd=0$inds=;example=75
(הבט בסין מול הודו במאתיים השנים האחרונות, ואז תשווה את אירלנד לנורווגיה).
אירלנד עדיין לא הדביקה את מדינות סקנדינביה. היא צמחה מהר יותר בשנים האחרונות, לא מעט בזכות השקעות עצומות משאר מדינות אירופה, אבל צמיחה עדיין איננה GDP. אם ההכנסות שלי צומחות בקצב מהיר מאלה שלך, זה לא אומר שאני עשיר יותר.