26th פבר' 2010
מדוע נשארתי ציוני ואוהב עמי, לאחר השרות ביש"ע
קראתי את הפוסט המרגש והיפה של "כבשה שחורה". כן בעיניי הוא מרגש, למרות שהוא "כופר בעיקר" הציוני שבזכותו אנו חיים כאן. אינני חושש מ"כופרים". אני אוהב אנשים שמעיזים לחשוב אחרת. בין אם הם נוער הגבעות, או אנרכיסטים בבילעין. אני סולד מאלימות, גם של נוער הגבעות, וגם של חבר'ה בבילעין, אבל אני אוהב אותם כאנשים שאכפת להם, ומוכנים לפעול. דיברתי עם אלה וגם עם אלה, וגילתי אנשים מדהימים, אכפתיים. אולי הפרשנות של המציאות שלהם שגויה בעיניי, ואולי גם מעשיהם. אבל בתוך תוכם פועם לב אכפתי ומיוסר. "כבשה שחורה" הוא אחד מהם. מהמכתב שלו, אפשר להבין את לבו של זה שכפר בחברה ה"נורמטיבית". אפשר לקרוא, ולחשוב על מעשינו. עדויותיו אינן שגויות. אני הייתי בגבעתי, ואחר כך במילואים פגשתי חבר'ה סדירים, ומה ש"כבשה שחורה" מספר הוא אמת. אסור לנו להתעלם מכך.
במקום להתעלם, עלינו לחשוב כיצד למצוא פתרון למצב. אינני יודע עדיין כיצד ניתן לפתור את הסכסכוך שין שני העמים. אבל אני כן יודע, שבמקום שבו עברתי, השתדלתי להיות מוסרי, והמוסריות הזאת שמרה עלי, ועל החבר'ה שהיו סביבי, וגם על הפלסטינאים שבאתי איתם במגע. במקרים מסויימים, היא הורידה את המתיחות, ולפעמים, גם היתה בינינו חיבה גדולה.
בפוסט הזה, אנסה להסביר את החוויה שלי, בשרותי ביש"ע, ואת הדרכים שבחרתי בהם כדי להתמודד מוסרית עם השרות. אשמח לחשוב יחד איתכם על המסקנות שלי.
באהבה, טל
——
גם אני כמו "כבשה שחורה", גדלתי בידיעה שאני רוצה ללכת לקרבי. התגייסתי לצנחנים, אך לאחר חודשיים הפכתי לג'ובניק לעשרה חודשים (ניתוח הרניה), חזרתי ועשיתי שוב טירונות בגבעתי. רציתי אקשן. רציתי להראות לערבים הללו מה זה. באותה תקופה האינתפדה הראשונה הייתה בעיצומה. הטסטורון שלי היה במלא עוצמתו, ואני כבר רציתי להראות איזה גבר אני. כשסוף כל סוף הגענו למחוז חפצנו. ארץ החלומות הגבריים, התחילה המציאות להכות בפנינו. האלימות הפנים פלוגתית עשתה את שלה, ואיבדנו את אחד מחברנו. הקורבן היחיד שספגנו בעזה, בא מידינו שלנו. מתוך אלימות בין קבוצת חיילים, שהתעללה ב"כבשה השחורה" הפלוגתית שלנו (רק שהכבשה הזאת, הרגה את אחד התוקפים שלה).
בעזה, התחלתי להנות מהשרות הצבאי שלי. נחשבתי לחייל מצטיין, הייתי ערני מאד, דרוך מאד, מוכן למלחמה, אך לא הפעלתי מעולם כוח מיותר. הכוח היה מדוד. אני זוכר את עצמי צופה ומזהה כל מי שתצפת עלינו. מראה לו שאני רואה אותו, ושלא יתעסק איתנו. אני זוכר את עצמי רץ ברחובות אחר נער קל רגלים, כשאני חובש קסדה, אפוד כבד ורובה, וכמעט משיג אותו (אלא שאז, גילתי שאני לבד, עמוק בתוך מחנה הפליטים, כשאין אף אחד שעומד מאחורי – הייתי כנראה מהיר מידי ונסוגתי, כדי לא להסתבך). היכולת הזאת לרוץ מהר יותר מנער, כשאני לבוש באפוד קרבי, באה מהרבה אימוני ריצה.
המציאות ש"כבשה שחורה" שחורה תיאר, התחילה להופיע לעיני. אני זוכר את הנער התמים והמסכן, בן טובים שהיה ברור שלא היה מעורב בזריקת האבנים, חותף סטירת לחי מצלצלת מהסמ"פ. ידעתי שלא הגיע לו. ידעתי שהסתירה הזאת נצרבה במוחו של הנער, ויצרה לנו אויב חדש, שלא היה שם קודם.
אני זוכר את העצור שישב במרכז הפלוגה בעיניים קשורות, ואת החיילים עוברים ומשתעשים בהתעלוליות שונות בעציר. אבל הייתי חייל כמו כל החיילים, והיה לי ברור שעל פי חוקי המלחמה, אסור לגעת באסיר. אבי הוא זה שלימד אותי. הוא חינך אותי מגיל צעיר, שמרגע שחייל הרים ידים, יש להתייחס אליו כאל בן אדם שיצא ממעגל האלימות. האמירה המוסרית הזאת היתה כל כך ברורה לי, שהגעתי מייד, והודעתי לחיילים האחרים שאסור לגעת בו, והוא כרגע נתון תחת חסותנו. הסברתי להם את כל המשנה. הפגיעות בו פסקו.
אני זוכר את היום שעמדתי במחסום, וזיהיתי בתוך המכונית צעיר חשוד. היה משהו בהתנהגות שלו שתפס את תשומת ליבי. ביקשתי ממנו לצאת מהמכונית. אבל הוא התרחק, כשהוא מחזיק את ידיו מאחורי. קראתי לו לבוא, והוא התרחק. ואז ראיתי חבר אחר, שבדיוק עמד מהצד וראה שהבחור החזיק סכין גדולה בידיו, שועט אליו ומפיל אותו לאדמה. עצרנו את הבחור. וחיכינו עד שיבוא השב"כ לאסוף אותו. בינתיים ביקשו חבריי להתעלל בו קצת. גם כאן, הסברתי להם שהוא שבוי, ואסור לגעת בו. שמרתי עליו, למרות שרגע לפני כן, הוא יכול היה להרוג אותי. ידעתי שכך יש לפעול על פי חוקי המלחמה. ידעתי שחוקי המלחמה שומרים עלי, יותר משאני שומר על חוקי המלחמה. לא היה כל טעם בהתעללות בו. השב"כ עצמו הסביר שאחרי ההתעללויות של חיילים, קשה יותר להשיג מהאסורים מידע. פעלתי נכון, והדבר חיזק בתוכי את תחושת ההצלחה.
אני זוכר את הבחורות הערביות שפגשנו באמצע אחד ממחנות הפליטים. הן התקרבו אלי בצעקות ובמבט שינאה. אני איבטחתי את הכוח מאחור, והן באו וצעקו עלי באיבה. הסתכלתי עליהן בעיניים, במבט שאומר "מה לכן ולי… הרי בני אדם אנו… מדוע בצעקות… בא נדבר. בואו נכבד אחד את השני. לא ידעתי ערבית, והן כנראה לא ידעו עיברית. אבל המבט בעיניים אמר הכל. הן נרגעו, והתסכלו עלי בתחילה בפליאה, ואחר כך בהערכה. אם הינו יכולים לדבר, אני בטוח שהינו יכולים להישאר ידידים. הכוח המשיך הלאה והידידות הקצרה שלנו נשארה כזכרון.
אני זוכר את עצמי עומד בעמדה על בניין בגובה שלוש קומות. כשהחבר'ה מלממטה זורקים אבנים. לא ממש הרגשתי מאויים. הדבר שיעשע אותי. אכלתי בננה להנאתי,בעודי חומק בקלילות מן האבנים המתעופפות מימין ומשמאל. אני עומד שם למעלה, במבט משועשע, והם זורקים אבנים בחמה שפוכה. לבסוף המשחק נגמר, מישהו הצליח בכל זאת להשחיל לי אבן בברך. זה היה מאד לא נעים, אבל חלק מהמשחק. לא רציתי שיראה שפגע בי. המשכתי להיות אדיש, ואז הלכתי לאט לאט אחורנית, וכשהם לא ראו התקפלתי מכאב, ואמרתי למ"כ שימצא מישהו אחר שיחליף אותי. לא היה בי כעס… זה היה משחק.
באותו היום התחולל ארוע שלא היה משחק. לאחר מספר דקות חזרתי לעמדה. בצד ימין שלנו התפתחה הפגנה. כוח צבאי שלנו הגיע להתעמת עם המפגינים. אני הייתי בתצפית. הייתי ערני במיוחד, וזהיתי במהירות בקטביס"ט (אדם שמחזיק בקבוק תבערה). צעקתי מיד למפקד שלי, והוא הספיק להגיב מהר יותר (מדובר על שלוש שניות), ופגע בזורק, עוד לפני שהזורק הצליח לזרוק את הבקט"ב על הכוח. הוא נפגע בבטנו, וחולץ על ידי חבריו לאמבולנס קרוב. לא הייתי לי חמלה על אותו הבחור. הקם להורגך, השקם להורגו. שוב, המוסר הברור, הורה לי איך צריך לפעול. המוסר שמר עלי, יותר משאני שמרתי על המוסר.
לא הייתי עיוור לסבלם של הפלסטינים. שנאתי את הפשיטות על בתים. שנאתי כשהערנו משפחה באמצע הלילה. כשהקמנו ילדים ממיטתם, כשהילדים ראו את הוריהם מבוהלים. שנאתי את הצעקה "ג'יש גי'ש, אפתח אל באב" (צבא, צבא, פתחו את הדלת). אבל באותה סיטואציה לא אני שלטתי, ודעתי שזה רע הכרחי, הדרוש למציאת אמל"ח (נשק חם). קיוותי שהשב"כ שולח אותנו לבתים הנכונים, וכי בכך אנו מונעים מהסיכסוך להסלים. בכך שאנו דואגים שהעימות ישאר אינתפדה של אבנים ולא אינתפדה של נשקים חמים, שהיתה הופכת את כל המצב לאלים הרבה יותר.
לאחר השירות בעזה, יצאתי לקורס מ"כים, ולאחר מכן לקורס קצינים. בסדיר, הייתי קצין גרוע. לא ידעתי להחזיק מחלקה. אז התדרדרתי גם מבחינה מוסרית. הייתי צריך להוכיח לחיילי שאני גבר-גבר. אז ביצעתי מעשים שהיום הם בעיניי לא מוסריים. לא עשיתי משהו נורא במיוחד. אבל בהחלט חרגתי מתחום המוסר שגדלתי עליו.
היום אני יודע שיש קשר הדוק בין רמת המקצועיות שלך כחייל או כקצין, לבין המוסר שלך. ככל שאתה יודע יותר את מלאכתך המקצועית, כך אתה יכול לשמור יותר על המוסר. מוסר ומקצועיות, הם שותפים הטובים ביותר של החייל והמפקד. ככל שהמוסר יתפתח כך גם תעלה המקצועיות, ולהפך.
במילואים שוב יצא לי לפקד על חיילים. הפעם כבר התבגרתי, ויכולת הפיקוד שלי השתפרה מאד מאד. את המבחן המעניין ביותר עברנו במבצע שלאחר חומת מגן. הייתי מפקד של צוות חיילים קטן, אך מפקד המוצב המחלקתי שבו שהינו, נעדר רבות, ואני החלפתי אותו. תפקידנו היה להטיל עוצר על כפר ליד טול-כרם. הימים היו הימים שלאחר פיגוע פארק. יכולנו בקלות לפרוק את זעמנו על האוכלוסיה. אבל דבר אחר קרה.
כשבאנו לבצע את המשימה שלנו, היו לפניי שני עקרונות מוסריים. האחד הוא שעלינו להגן על תושבי נתניה מפיגועים, ממוות ושכול. העקרון השני, שעלינו לדאוג לכך שאוכלוסיה חפה מפשע לא תפגע מהמהצב עד כמה שניתן. והיה עוד עקרונות מלחמה. לתפוס מחבלים, ולשמור עד כמה שניתן על חיי החיילים.
בהתחלה התנהגות בטיפה יותר כוח מהדרוש. הינו צריכים להראות שאנו שולטים במצב. היינו ערניים, הסתובבנו בלילות בשעות לא צפויות, עצרנו אנשים שהסתובב ברחובות בשעת העוצר. הינו תקיפים, אך מאד אדיבים. אני זוכר בחור כבן 35, שרכב, יחד עם אשתו ואמו על עגלה, בניגוד להוראות העוצר. יצאנו מהמחבוא, וניגשנו אליהם לדבר איתם. האישה התחילה לבכות באיימה. קראתי לגבר בצורה המכבדת ביותר שיכולתי לגייס. היה לי חשוב שאשתו ואמו יראו שראש המשפחה נשאר אדם מכובד גם במגע עם הצבא. שאנו רוכשים לו כבוד. ביקשתי ממנו שיאמר לאישתו שלא תפחד. לא נעשה להם שום רע. הוא חזר אליה, והרגיע אותה. אמו של הבחור ניגשה אלינו וצעקה. לא דיברנו. נתנו לה לצעוק, וכיבדנו אותה, בהקשיבינו לדבריה (גם אם לא הבנו מילה). לאחר מכן היא נרגעה. ביקשנו ממנו בתקיפות אך באנושיות, שיחזור לביתו. הוא הסביר שעליו להביא אוכל. אמרנו לו שבשעה מסויימת תהיה פתיחת עוצר ואז תושבי הכפר יביאו אוכל. הוא הסכים, וחזר לביתו.
היה מאד קשה לעבוד עלינו. הופענו ונעלמנו ברחבי הכפר, ויצרנו תחושה שאי אפשר לחמוק מאתנו. נהג מונית תחמן, ניסה לרמות אותנו, אך אנו תפסנו אותו בתוך שעה, בשלוש מקומות שונים. בכל פעם חשבנו שהצלחנו לנטרל את הרכב שלו, וכל פעם הוא מצא דרך להפעילו מחדש. לבסוף בפעם השלישית עמדנו ליד הרכב, ודאגנו שתצפית שלנו תלווה אותו כשהוא הולך ברגל לכפר השני. יתכן ששנא אותנו, אך זה היה משחק הוגן.
עם הזמן פיתחנו דרכים להיות יותר ויותר מוסריים ויותר ויותר מקצועניים. הבסיס להתפתחות המוסרית היה התדריך המחלקתי היומי. במהלך המפגש סקרנו סקירה יומית של הארועים, וצפי לעתיד. ולאחר מכן ישבנו לבדוק את עצמנו. כיצד אנו יכולים להתקדם. במחלקה היו אנשי שמאל ואנשי ימין. חילונים ודתיים. שיחות המוסר היו מרתקות. דנו בכל סוגיה מכל הבטייה. נתנו כבוד אחד לדעתו של האחר. הקשבנו. כיוון שהייתי מומחה בארבעת מערכות המוסר, יכולתי ליישב בקלות מחלוקות. לאט לאט התפתחה גישה מוסרית שהיתה מקובלת על כולנו. השתמשנו בתדריך גם כדי לדון בדרכי פתרון אפשריות לבעיות מבצעיות שניצבו בפנינו. הרעיונות שהלוחמים והמפקדים העלו, אפשרו לנו למצוא פתרונות חכמים ונבונים לבעיות. ההשתתפות בתהליך המחשבתי יצרה מוטיבציה גדולה בקרב האנשים לבצע את המשימות בדבקות ובנחישות גדולה.
זכור לי שאחד החיילים זכר שהוא ראה ביום שעבר מישהו חשוד. הוא זכר את שמו. ערכנו ברור עם השב"כ, והסתבר שהוא מבוקש. קיבלנו מידע על המקום שבו הוא גר. עוד באותו הלילה התארגנה המחלקה, מבלי לבקש אישור מאיש (הרגשנו שהכפר הוא השטח שלנו, ואיננו צריכים התערבות של איש בעניינו), הכנו מבצע צבאי. כוח פושט, וכוח חילוץ. ביצענו מודל. לפנות שחר פשטנו על הקארוון שבתוכו חיי האיש. הערנו את השומר משנתו, ובקשנו שיכנס איתנו בשקט אל הקרוואן. הערנו את האדם שנראה חשוד, ולקחנו אותו איתנו. הוא הועבר לשב"כ.
כך החיילים הרגישו שיש למילה שלהם משמעות מצד אחד, ומן הצד השני אנו פועלים במוסריות הולכת וגוברת.
אנשי השמאל שבינינו ביקשו לקחת את עודפי הדני-שטראוס שהיו במוצב, כדי להעביר אותם לשכנים הפלסטינים שלנו. הסכמנו במחלקה שכך יהיה, ועוד באותו היום הגיע לשכנים ארגז מלאי דני טרי. החיילים ביקשו מהשכנים שבשעות שהעוצר מוסר, יחלקו השכנים את אוצר הדני בין שאר ילדי הכפר. כך נוצר מצב בו עודפי מזון הועברו לשכנים, ואלו סיפקו אותו לשכניהם. לאחר יומיים, ביקשו השכנים לתת לחיילים שקית גדולה של שקדים. החיילים סרבו. שוחחנו על כך בערב. סיפרתי לחיילים כי אצל הערבים אין כזה דבר לקבל מתנה מבלי להחזיר. מי שלא מקבלים את מתנתו נעלב, ומרגיש פחות-ערך ביחס לנותן. הסברתי שעצם היכולת להחליף את המתנות, נחשבת בעיניי הערבים אות לכך ששני הצדדים הם אנשים שווים. למחרת הטעות תוקנה, והמוצב קיבל שקית יפה של שקדים, בתמורה לאספקה של שוקו ודני לשכנים.
השתדלנו להתייחס לאנשי הכפר באנושיות, ובחברות. לא הינו רכים מידי. החברות היתה ממקום של בני אדם שצריכים להתמודד ביחד עם הסיטואציה הלא נעימה שנכפתה עליהם.
לא נחנו לרגע. תמיד חשבנו איך אנו יכולים לקיים טוב יותר את שני הערכים המוסריים של הגנה על תושבי ישראל, ואיפשור חיים סבירים בכפר, תחת העוצר. למדנו לאכוף עוצר, מבלי לעורר את איבתם של תושבי המקום. השתדלנו להיות קשובים הן לצרכיהם, והן לצרכי הבטחון. לאט לאט ראינו יותר חיוכים כשעברנו בכפר. אני זוכר שעצרנו את הנגמש ליד אחד הבתים, כדי לראות כיצד חופרים בבית בור אגירה. ירדנו מהנגמ"ש וביקשנו מבעל הבית להסביר לנו כיצד בונים בור כזה, ובאיזה טכנולוגיה הם משתמשים לאטימת הבור. היתה זאת שיחה ידידותית וכמעט חברית. הלכנו משם, כשהודנו לו על הידע שקיבלנו ממנו.
היה גם ארוע אחר מעניין. באחד הסיורים המנוגמשים בשדות הכפר גילינו ברכת אגירת מים מקורה. היה זה יום חם, והחבר'ה ביקשו להצטנן ולהתרענן ממימי הברכה. הצבנו שני חבר'ה בשמירה מסביב, וחלק אחר הלך להצטנן במים. כדי להצטנן מהמים, היה צורך לשאוב את מי הבריכה. להערכתי שאבנו שניי דליים. בסיום הרחצה ביקשתי מאחד החיילים המתרחצים, שהיה דתי, להחזיר מים לבריכה ממיכלי המים של הנגמ"ש. אמרתי כי המים לא שלנו, ועלינו להחזירם לבעליהם. הבחור טען כי כל ארץ ישראל היא שלנו, ואנו הבעלים של כל מה שנמצא בארץ, ואין לנו שום צורך להחזיר את המים. התפתח בינו דיון תורני, על הגזל, והגֵר, ומהות הכיבוש. החיילים האחרים הצטרפו לעמדתי ואותו בחור התרצה והשיב את המים לברכה. ידעתי כי גם נהנו מארץ ישראל, וגם שמרנו על רמה מוסרית גבוהה.
לקראת סוף שהותנו, קשה היה שלא לראות זאת. חיוכי הילדים בראותנו, אמרו הכל. הם הסתכלו עלינו באהבה ובשמחה. בעיני המבוגרים נראנו כמשחררים, ולא ככובשים.
לאורך כל אותה תקופה, מחלקות אחרות, ששלטו על אזורים אחרים הותקפו בירי. אנו מעולם לא הותקפנו. הינו ערניים, ערכיים ודרוכים. שמחנו לצאת משם, כיוון שבכל זאת הייתה זאת מלחמה. אבל אני לפחות הרגשתי שעשינו את הטוב ביותר הניתן. שנתי ערבה עלי בלילות שלאחר מכן, ושום יסורי מצפון לא הציקו לי. הרגשתי שהיינו טובים.
—
לאחר מכן הייתי מפקד במקומות אחרים. לפעמים היתי טוב בתפקידי, ולפעמים גרוע. אינני מפקד צבאי מטבעי. אלא שבפעמים הבאות שפיקדתי, לא עסקתי בפעולות מול אוכלוסיה אזרחית. כישוריי המוסריים כלפי האחר לא נדרשו. ההשפעה של המוסר לא היתה עוד כה חשובה, כמו בתקופה בה פעלתי כחייל ומפקד עם אוכלוסיה פלסטינית.
—
לסיכום, אינני חושב שאנו הצבא המוסרי ביותר בעולם. מי שאמר דברים כאלו, הוא או אדיוט או שקרן. אם יש לי חולשה למשהו, זה חולשה לשקרנים. גם אם הם גנרלים עם דרגות גבוהות. איננו הצבא המוסרי ביותר בעולם, ואיננו הצבא הפחות מוסרי בעולם. אנו צבא מערבי, עם קודי התנהגות מערביים, שחייליו סובלים מחוסר הדרכה מוסרית. אני עוקב אחר הלחימה של צבאות הברית באפגניסטן ובעירק, ונראה שהם מנסים קצת יותר להיות מוסריים (אם כי מידי פעם גם להם קורות תקלות).
אני זוכר שפעם לפני אחד הקוים קיבלנו הדרכה להתנהגות לפני מצלמות. הראו לנו איך אנו נראים רע, כשמצלמים אותנו אלימים. זאת אינה הדרכה למוסר. זאת הדרכה לכסת"ח. ראיתי ושמעתי סיפור התעללות רבים. וראיתי גם חיילים שניסו לשמור על צלם אנוש. שירתתי בגדוד מילואים של אנשים מוסריים מאד. אנשי חינוך. אנשי הייטק. גדוד שמפקדיו הם מאנשים המוסריים בארץ (גיא גרדי, והושע פרידמן, ראשי מכינת "בית ישראל"). ראיתי איך מפקדים מוסריים, משפיעים על חייליהם. אך ראיתי מסביב גם חוסר מוסריות. בעיקר בסדיר.
אבל תמיד ראיתי, שככל שהכוח מוסרי יותר, כך הוא גם מקצועי יותר. השניים הולכים שלובים זה בזה. עדות השקר, כאילו צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם, היא עדות שנועדה לכסת"ח את צה"ל. היא פוגעת בצה"ל, כיוון שהיא אינה מאפשרת לו ללמוד באמת איך להיות מוסרי. ומתוך כך גם איך להיות מקצועי.
השקר והכיסתו"ח, הם האויבים הגדולים ביותר של צה"ל. מי שלא מסוגל להסתכל לאמת בעיניים, הוא אויבה המסוכן ביותר של ישראל. את הלקח הזה למדנו בלבנון2.
אני רוצה לשמוע עוד סיפורים מהסוג של "כבשה שחורה". הם מעירים את עניניו. הם מראים לנו היכן אנו טועים. אם אנו רוצים לחזק את צה"ל, עלינו להקשיב לסיפורים הללו, ולראות איך מתקנים. איך משפרים את המוסר של צה"ל, ומתוך כך, איך משפרים את המקצועיות שלו.
שלכם,
טל
נ.ב.
את הקוד המוסרי שלי לא קיבלתי מפרופסור מהאקדמיה. את הקוד המוסרי שלי קיבלתי מאבי. אבי שהיה מפקד בגולני ולחם ביום ששת-הימים, יום הכיפורים ושל"ג, הוא שלימדני את אמות המוסר של הצבא והמלחמה. הוא לימד אותי שכשאני הורג חייל אויב, תהיה עכשיו אמא שאי שם תבכה את בנה, וכאבה אינו שונה מכאבה של אם יהודייה. זה לא אומר שאני לא צריך להרוג אותו. זה רק אומר שאני צריך לדעת שעשיתי הכל, כדי ששהניצחון במלחמה יושג על ידי הרג מופחת ככל הניתן. אבי לימד אותי מה עושים כשלוקחים שבויים. אבי לימד אותי כיצד לשמור על טוהר הנשק. אבי לימד אותי שאוכלוסיה, אינה צד במלחמה. מאבי ינקתי את הבסיס למוסר שליווה אותי בשרותי הצבאי. ויותר מששמרתי אני על הקוד המוסרי, שמר כך אבי עלי.
שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך (משלי, א', ח')
תודה על הפוסט וההתייחסות. אני כמובן לא חושב באמת שהפכתי ל"שמאלן קיצוני פוסט ציוני שונא עצמו ועמו", וכמו שכתבתי דעתי הפוליטית לא השתנתה בעקבות הצבא אלא רק נאלצה להיבחן לאור המציאות שהיהודים מכחישים. הייתי עד לדברים קשים בהרבה ממה שאני מרשה לעצמי לספר. אתה אומר "לפעמים היינו מוסריים יותר ולפעמים פחות" ולאור חוויותי אני שואל את עצמי מה זה מוסריים פחות? האם התעללתם בגופות? האם מתו יולדות במחסום שלך בגלל שהטלפון הירוק תפוס ואין אישור? האם התעללתם בילדים קטנים ממש בצורה פיזית או פסיכולוגית? האם עשיתם שימוש יצירתי באמצעים לפיזור הפגנות במקומות כמו בתי קברות וחדרי השינה של אזרחים תמימים? כשאתה אומר שהיית צריך להראות לחייליך שאתה "גבר-גבר" אני שואל את עצמי האם יצא לך לתת בעיטה לאישה בהריון במחסום? לתדרך את חייליך להביא גופות ולא משנה של מי? האם הרשית לחייליך להשחית בגרפיטי ובאמצעות המגף הצבאי את רכושם של אנשים שבבתיהם השתמשתם כדי למנוע טרור? כי "מוסריים פחות" זו מילה די מכובסת לתיאור מאות הסיפורים הקשים (בין היתר שלי) שאנחנו נחשפים אליהם בתקשורת האלקטרונית מדי יום ביומו. ואיך בדיוק אפשר לשמור על המוסריות האישית שלך כשהמשימה שקיבלת אינה מוסרית? היום למשל, אם פוקדים עליך להיכנס בלילה לבתיהם של מארגני ההפגנות הלא אלימות בבילעין, אתה יכול להיות הכי מקצועי ומוסרי בעולם ומעשיך עדיין יהיו דיכוי מחאה לגיטימית באמצעות כוח מזוין, תרומה גדולה לדיקטטורה היהודית האלימה בשטחים.
בכל אופן, תודה רבה.
שלום כבשה,
לא. לא ראיתי את הדברים הקשים הללו. ראיתי התנכלויות במחסומים. ראיתי איך משפילים גברים לפני משפחותיהם. ראיתי איך עציר חותף מכות. האמת שכהייתי במילואים, ראיתי סדירים מצטלמים עם גופות, ומביאים אוזניים. זה זיעזע אותי, אך זה לא היה כוח שיכולתי להשפיע עליו. האטנו פעם אמבולנס של חולי דיאליזה, אך ברגע שבדקנו אותו, וראינו שהוא אינו נושא חשודים, איפשרנו לו לעבור את כל השיירה, ולהמשיך בדרכו.
מעולם לא ראיתי מישוה מתעלל בילדים כפי שאתה מתאר. מעולם לא חיכתי לטלפון ירוק שיתן אישור. הייתי עורך את השיקולים שלי באופן עצמאי, ואם צריך, הייתי מעביר. גם אם אח"כ חטפתי צעקות מהממונים עלי. לא עשינו שימוש יצרתי באמצעים לפיזור הפגנות. מעולם לא עלה בדעתי, לבעוט באישה בהריון (אני מזועזע רק לעצם המחשבה שמישהו יכול לעשות זאת). תמיד השתדלנו לשמור על רכושם של תושבי הבתיםץ היו כאלו שניסו לבזוז, אך היתה התנגדות תקיפה לכך. אם כי אני יודע שרכוש נבזז בכ"ז, על ידי חלק מסויים מהחיילים.
אם מה שאתה מתאר נכון, זה מעיד רק על דבר אחד. כשל פיקודי מטורף. כמו שציינתי, יש קשר עצום בין רמת המוסר לרמת המקצועיות. אינני רוצה להשמיץ אף יחידה, אך אם אמת דיברת, אז יכול להיות שהיחידה ששהיתה בה היתה גרועה מאד מאד.
מעולם לא פקדו עלי לבצע משימה שלא הייתה ראויה בעיניי. אולי בעצם כן. אבל דאגתי שהיא תכשל. היה לי מפקד שנתן לי פקודה שהיתה נראת בעיני מאד לא מוסרית… ניסתי להסביר לו שאסור לעשות זאת, והוא התעלם. וראה זה פלא, המבצע נחל כשלון חרוץ. אגב, אם המבצע היה מצליח, גם הוא וגם אני היינו יושבים בכלא.
אינני חושב שאנו דיקטטורה כל כך גרועה. בהינתן הפעולה הנכונה, ניתן למנוע את הפעולות הללו.
אגב, כשאני אומר שהינו מוסרים פחות, אין הכוונה לרבע ממה שתיארת. זה יותר בעיות בתחום האתי. אני חושב שגם אם היו יודעים מה עשינו, לאף אחד זה לא באמת היה מעניין. לא פגענו באף אחד, לא העלבנו אף אחד, ולא השחתנו רכוש של אף אחד.
פוסט נהדר וחשוב, תודה.
קודי התנהגות מערביים:
1. צ'צ'ניה- http://en.wikipedia.org/wiki/Category:War_crimes_of_the_Second_Chechen_War
2. וויטנאם- http://en.wikipedia.org/wiki/List_of_war_crimes#1968-1973:_Vietnam_War
3. עיראק- http://en.wikipedia.org/wiki/List_of_war_crimes#2003.E2.80.93present:_Iraq_War
4. גרמניה- אני לא באמת צריך להרחיב, נכון?
והרשימה ממשיכה הלאה והלאה, עם אונס ורצח וטיהורים אתניים. כל מיני זוועות שאני בספק אם בוצעו בצבא ו/או על ידי הדרג הבכיר שלו. אך נו, לא ארצה להסיק מזה על מידת המוסריות שלנו כי בכל זאת- יש את הצבא השוויצרי והוא קרוב לוודאי יותר מוסרי מאיתנו.
תודה לך חוד
הי ניצן,
צ'צ'ניה ורוסיה הן מדינות מזרחיות.
לגבי השאר, אני מסכים איתך שיש בעיה במוסר של כל הצבאות. לכולם יש תקלות. אבל אתה רואה שהבריטים וההולנדים באפגניסטן מנסים לפעול כדי להמעיט פגיעה באזרחים חפים מפשע (או "לא מעורבים"). האמריקאים, הם קצת פחות נחמדים. כל פרשת בלק-ווטר, ופרשות אחרות, מראות שהאמריקאים, אינם הנחמדים שבלוחמי העולם.
עדיין, אני לא חושב שישראל מצטיינת בשמירה על כללי מלחמה. ראיתי יותר מידי פעמים, בהם צה"ל הפעיל כוח. בהם צה"ל לא למד לטפל בבעיות מוסריות במחסומים. יש לצה"ל עוד דרך ארוכה להשתפר. והייתי מצפה שישתפר, לאחר שהוא עסוק בהחזקת עם אחר למעלה מ-40 שנים.
ניצן – אתה הרי לא תחלוק איתי שהדברים שחברי עשו בשירות הם בזויים לחלוטין, וגם לא תחלוק על כך שהאכיפה של קודים של התנהגות בסדיר היא בזיונית וכמעט לא קיימת. על כל מקרה שאתה שומע עליו יש עשרות או מאות התנכלויות קטנות עליהן אינך שומע, מדי יום ביומו ברחבי הגדה, ויעידו על כך האתרים הגדושים מאוד של שוברים שתיקה ובצלם. ואני בכלל לא מדבר על מקרים של רצח ממש של פלסטיני חף מפשע – כמו התלונה שהתקבלה בבצלם בשבוע שעבר והועברה למצ"ח.
אתה בתור אדם הגון לא תתנחם בכך שהצבא שלך רק מתעלל נפשית בנשים וילדים ולא אונס אותן. אתה לא תתנחם בזה שהצבא שלך הורס בתים על יושביהם ולא מפציץ בפצצות דלות אורניום. אתה לא תעשה את זה כי אתה יודע שזה ילדותי, לא מוסיף לך כבוד, ולא משפיע כהוא זה על הטענות שלי כלפי צה"ל והיחידה שלי. חוץ מזה, השליטה הישראלית בשטחים נמשכת כבר עשרות שנים, הרבה יותר מכל הדוגמאות שנתת, אפילו גרמניה, כך שהנזק המצטבר של ה"קצת מוסרי" שלך הוא גדול ביותר – יש אנשים רבים, צעירים בגילי, שלא יודעים איך זה לחיות בלי להיות מושפל יום יום במחסום.
עכשיו כשסיימנו עם טיעוני "הם יותר גרועים", אפשר להתקדם בדיון ולהמשיך עם טיעוני "הם התחילו", ולקוות שאמא תשתכנע ותשלח אותם לחדר לפסק זמן. אולי תשווה אותנו לג'ינג'יס חאן וליוזף סטאלין על הדרך זה גם אולי יחזק את הקייס שלך שישראל מוסרית נורא.
40 שנה ועדיין יש "עם" פלשתיני באזור שלנו הוא מוסרי נורא
.
אך אם אתה רוצה לשחק בקקה (וכנראה שכן)- באמת שלא מעניין אותי מה הסבל לצד השני, מעניין אותי איך זה מועיל לנו. משום שממשלת ישראל עדיין לא החליטה מה היא רוצה לעשות עם יו"ש, קשה לי להעריך את התועלת בהתעללות באוכלוסיה. אם נאמר היינו מעוניינים בגירוש שלהם- זה כיוון, אך כל עוד אנו מחזיקים אותם יש להתנהג בשמץ כבוד.
אני לא מנקה את צה"ל, אך יקח עוד זמן עד שאשים אותו באותה מדרגה עם הוורמאכט, כפי שעושים כמה…
כשאתה אומר שלא מעניין אותך מה הסבל לצד השני זה בעצם מסכם את העניין. מקומך אינו בדיון על הסבל של הצד השני.
אני מציע שלא תמציא אנשי קש שמאשימים את צה"ל שהוא הוורמאכט, אלא תתמקד בטענות הענייניות הקיימות, ויש רבות, כלפי צה"ל על פגיעה בחפים מפשע.
[...] הפוסט שכתבתי, ענה לי אבי. לצערי, אנו מהווים כבר שני דורות של ישראלים [...]
אם הטענות הקיימות מבוססת הוכחות- יועמדו לדין החיילים המעורבים ויענשו בהתאם לחומרת פשעם. אני לא מגן על מי שפוגע בשרירות לב בבני אדם.
ניצן, זאת בדיוק הבעיה. במשך ארבעים ושלוש שנות ההחזקה שלנו ביו"ש, לא נערך טיפול בבעיות אלו. הן רק החמירו, ואנו כמדינה מעולם לא נתנו דעתנו על כך. הדברים הללו קרו, ועוד יקרו, אם לא נטפל בכך. העדות של "כבשה שחורה" היא נכונה. אבל צה"ל מעולם לא טיפל בה. למה? לא יודע. לפי דעתי עניין של דיסוננס קוגנטיבי.
יש ברחבי הגדה, עשרות ארועי שרירות לב כאלו מדי יום. מפקדי צה"ל לא מודעים לכך, או לא מעוניינים לדעת על כך… זהו כשל מערכתי. המערכת אינה מטפלת בכך.
מה אתה מציע שנעשה?
ראשית, הכרה בתוך צה"ל שאנחנו לא הצבא הכי מוסרי ואנחנו גם לא הצבא הכי פחות מוסרי, אלא צבא שבהתאם למדיניות הממשלה הנוכחית (של החזקת יהודה ושומרון ללא מטרה של גירוש האוכלוסיה הערבית) לא יכול להרשות לעצמו להתעלל באזרחים.
שנית, הגדרת קוד התנהגות והבהרה כללית של מה לעשות בסיטואציות שונות יתן לחייל הפשוט איזה מרחב לשחק בו. מצד שני, אין להעניש על כל פסיעה מן הצד- שלח למאסר של חודש חייל שהכה ילד בין 50 מפגינים שזרקו אבנים ובפעם הבאה אף אחד מחיילך לא יפעל גם אל מול 100 בוגרים.
חייב להיות איזון בין הרצון לשפוט ובין מתן מרחב טעות וניסיון. שיפוטיות חמורה מדי תביא לסינדרום "ראש קטן" שהוא אולי אחד הדברים המסוכנים ביותר לצבא לוחם.
לכן יש קודם להכות בחומרה את מקרי הפשע כנגד אזרחים שאין להם שום הצדקה- לבעוט בנשים הרות או לבצע מומים בילדים הם דברים שהעונש עליהם צריך להיות לכל הפחות תלייה, אם לא להעביר את הפושעים לחמולה בשביל שזו תבצע בהם את הצדק שלה.
לבסוף- אולי יש לשקול הקמתו של גוף אזרחי שיטפל בענייני המשטרה שצה"ל עכשיו מבצע: לתת למקוצענים בתשלום להתנהל במחסומים יכול אולי להיות יעיל יותר מלתת לחבורת בני 18 את התפקיד.
טל, הנה דעתי: ישנה צדיקות שתחומה במוסכמות וישנה צדיקות ששואבת את כוחה מהחמלה. יש אדם שישים שקל בכוס, ויש שיושיט יד ויארח את חסר הבית בחדרו. יש גדולה אדירה לשמור על מוסר בזמנים של פריצות… כשאף אחד לא ממש שם ז, לשים ז ולהשקיע מחשבה… להיות החקלאי שהורג את חיות המשק במהירות האפשרית, ללא יסורים. מצווה גדולה.
אילו הייתה לי הסמכות לשפוט אותך, הייתי אומר שעשית את המיטב בסיטואציה בלתי מוסרית.
אני, בחיי הפרטיים, מרגיש שהמרד המתבקש הוא לא לקבל את המסגרות הנתונות של מוסר, אלא ליצור מוסר חדש, מהפכני. אלו זמנים בהן מוסר מכשיר סבל, והצדיקות מיורטת ביעילות. סבל משכפל את עצמו הודות לכניעה של לבבות לסדרים פגומים. אי לכך, חמלה שכוללת הכל בתוכה — היא התשובה.
לפני חודש בערך כתב מתנחל מאמר דיעה בויינט בו הוא קרא לאחיו להפגין 'אדנות נאורה' כלפי שכינהם הפלסטינים. המאמר עורר בי גועל. כשליבוביץ' הזהיר את עם ישראל ואמר שהכיבוש ישחיתנו, הוא התכוון, נדמה לי, בידיוק לדברים האלו. הלבבות כבר לא מתפקדים כראוי. המצב, המבנה החברתי-כלכלי-פוליטי של המדינה, הורס את בניה ובנותיה.
תודה על הכתיבה וכל טוב.
נ.ב. אח לדעתך — http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1137419
איתי שלום,
תודה על המשפט ההוגן
אני בהחלט חושב שאסור לנו להסתפק בחמלה מתוך מערכת מעוותת. אני מסכים לחלוטין שעלינו ליצור שינוי יסודי. ואני אכן מקדיש לכך חלק ניכר ממרצי.
השאלה היא לאיזו "מהפכה", אתה מתכוון? אגב מניסיון ההיסטוריה, מוטב לבצע שינוי איטי ובדוק, על פני מהפכה, שמשאירה אחריה, כמעט תמיד חורבן.
נ.ב.
אני עצמי מתנחל, והייתי שמח לו הינו מקיימים את דין התורה של שיוויון הגרים (פלסטינים). כך שיש מתנחלים כאלו ויש גם אחרים.
אני מתכוון, לפני הכל, למהפכה פנימית. פנימית שתהפוך לחיצונית בכל מעשה. שאר המהפכות, החברתיות… "הגדולות", יבואו מעצמן. ועם נשמור על עצמנו מהדק הרובה וידית הסכין, הן לא יביאו עלינו שמיים שלמים של גשם קללות.
בחיי, דקה אחרי שלחצתי על שליחת ההודעה התחרטי על המשפט עם המשפט. טמבלי מצידי בקטנה
אני סקרן לדעת על המעשים שלך… שהם בכיוון של… ביצוע שינוי יסודי ומימוש חמלה. אני מחפש אנשים לחקות.
שלום עליך.
מסכים מאד עם שינוי פנימי, שמוביל לשינוי חיצוני. אני מוצא שכך ניתן להוביל שינויים משמעותיים וברי-קיימא בחברה.
מבחינתי, המהפכה הפנימית מתחילה בדרך שבה אני מסתכל על העולם. קל לי מאד להראות את עצמי כצדיק, ואת כל מי שאינו מסכים איתי כרשע. עם הזמן לימדתי את עצמי, שרוב בני האדם אינם פועלים מרוע. למדתי לשאול, לפני שאני שופט. למדתי שפעמים רבות אני טועה, והאחרים צודקים. למדתי ללמוד מכל אדם. למדתי שאם אני מחפש שינוי, אני צריך ללמוד טוב מאד את הבעיה שאיתה אנו מנסים להתמודד. ולמדתי שאם אנו רוצים שלום, עלינו לחפש שלום בתוכנו, ועם ברי הפלוגתא שלנו. או כמו שאמר משלי "דרכיה דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום". בכל דרכיי עלי לפעול בדרך השלום.
אגב, אהבתי את הקטע עם המשפט. רוב הנביאים טוענים כי היהדות עומדת על שלושה עיקרים: צדק, משפט וחסד. וכתוב "בצדק תשפוט עמיתך". הכוונה של התורה, כפי שאני מבין אותה, היא שכל אחד מאתנו ישפוט את עמיתו בצדק. ואם שפטת אותי, הרי שאתה מקיים את תורת הנביאים. ושמחתי שנתת לי מקום לסנגר על עצמי.
הנביאים, להבנתי, טענו כי בחברת המופת, כולנו נשאף לצדק, משפט וחסד. והחברה הזאת בנויה על עשיה פנימית ותיקון מידות פנימי, ולא על ממשל חיצוני.
מה מעשי?
אני חבר בתנועה לדמוקרטיה ישירה, שמנסה לפתח דרכים לשלטון דמוקרטי ככל הניתן. אני חוקר את יסודות השלטון, ומנסה להגיע לחברה שבה כל הציבור יהיה מסוגל לקבל החלטות בצורה ישירה, עד כמה שניתן, לאחר דיון שיוויוני ומשכיל. אני גם מפתח אירוגנים אזרחיים, שבהם האזרחים יוצרים עשיה וכוח פוליטי חיובי, ופועלים מתוך עוצמה פנימית עם השלטון (האזרחים מובילים, ולאו דווקא השלטון). אני עושה זאת ברמה המוניציפלית. אני מתנסה בכך בקדומים.
חבר בקבוצת פיתוח "אקלי", שמפתחת כלי לדיון בין מיליונים. אנו מפתחים את אקלי מתוך ההבנה שאם אנו רוצים להגיע לדמוקרטיה שקופה, שבה אין מניפולציות, והציבור מגיע להחלטות על בסיס מידע מאומת ופתוח, יש ליצור כלי שיאפשר דיון פתוח ואפקטיבי של מיליונים. התרומה שלי היא בעיקר סביב המודל הפילוסופי של הידיעה שפיתחתי, והוא מהווה את אחד הכלים להבנה כיצד דיון כזה אפשרי (אודי באומן ואלכס, תורמי את EventHorizon שמכניס לכל הסיפור הזה גם מימד של בינה מלאכותית).
אני מאמין גם שכדי לפתור בעיות, עלינו לחקור את המידע בצורה נקיה ומעמיקה ככל הניתן. אני חוקר סוגיות ממשליות, וחברתיות. אני פוגש אנשים מציבורים רחבים (ערבים-ישראלים, חרדים, מתנחלים (אני חיי בחברה הזאת מתוך בחירה), אנשי שמאל, פלסטינים, נוצרים, שמאל-חדש אמריקאי, ועוד). כך אני מחפש שפה משותפת בין כל העולמות הללו.
אני במקור חילוני איתאיסט, אך כיום צנוע הרבה יותר. חוקר את התנ"ך, וגילתי שיש שם המון אמיתות חבויות, שמהוות את הקרקע לצמיחת העם היהודי, רעיונות ליברליים, סוציאליסטים ועוד. גילתי שבחברה היהודית על גווניה, יש עצומות אדירות חבויות.
וחוץ מזה, אני מנסה לפתח דרך ללכת בה, תוך דיון עם חבריי וברי הפלוגתא שלי.
זה בערך מה שאני עושה, כשאני לא עובד (אני מאמן לאיכות חיים במקצועי).
ולסיום, מתוך הדברים שקראתי, יש בך יסוד חזק של פנימיות נכונה (אני אוהב את הדרך שבה את כותב). החוכמה היא לא לחקות אחרים, אלא לחשוף את היכולות שהקב"ה נתן בך (או הטבע, אם אתה מעדיף). מומלץ לעשות זאת תוך כדי דיון עם חברים וברי-פלוגתא.
עליך השלום
קראתי את תגובתך, ואחקור בעצמי כמה מהדברים המעניינים שאמרת — תודה. חוצמזה, אני אמשיך לעקוב אחרי הדיון שלך עם יובל בפוסט העדכני יותר. עיקר העיניין שלי במקרה שלך כרגע בא ממקום של בילבול. אני לא מוצא את הדרך לגשר בדמיון שלי בין מה שהוא בבירור רצון כנה שלך להביא את ישראל לסוציאלדמוקרטיות (ככה נדמה לי שגם אפשר לקטלג כמה מהכיוונים שאתה לוקח) לבין שירות קרבי ואלים בצבא כובש, חיים בהתנחלות, ואי-תמיכה במאבק הנוכחי ההומניסטי לסיום הכיבוש.
(ד'א, אציג את עצמי בקצרה כדי שאולי אם בעתיד אגיב כאן תוכל לדעת מה הרקע שלי…
אני בן 24, רווק, הטרו, בעיקר בודהיסט מאהיני אבל בהחלט גם בעל אמונה, סטודנט לעבודה סוציאלית, ראפר ופעיל זכויות אדם.)
משום שאין שום קשר בין סוציאל דמוקרטיות כיבוש ואלימות. הקשקוש של "הכיבוש משחית" הוא המצאה מקומית שלא תקפה להיסטוריה ולכיבושים רחבים בהרבה וע"ע ארה"ב, צרפת ובריטניה כדוגמאות לדמוקרטיות קולוניאליסטיות.
שום קשר בכלל? אף פעם? המצאה מקומית?
הטון האינטרנטי נשמע מאוד בטוח. אתה בטוח בדברים האלו?
טוב, קראתי את הבלוג שלך והבנתי מה הדיעות שלך. אני לא אהיה בן שיח טוב: מלחמה בשבילי היא טעות, ובשבילך היא הכרח. שנינו כנראה נוכל להסכים על כך שמלחמה היא לא עול (זוהי ההנחה של רוב הציבור מניסיוני), אבל אני חושב שלא נסכים על יותר מזה. הפער בין הנחות הבסיס שלנו גדול מדי בכדי שאוכל לחשוב אפילו על דרכים להתדיין איתך. אני אאחל לך מה שאני תמיד מאחל במקרים כאלו, ואתה כמובן יכול להתנער מהברכה הזו אם היא לא מתאימה לך… שבעוד מאה שנה, ששנינו נהיה כבר באדמה… שהילדים והנכדים שלנו יחיו חיים טובים, יענו חיים ששווה להיוולד בשבילם.
המצאה מקומית- אם אתה פעיל זכויות אדם, הרי שאתה מושפע מרעיונות הנאורות, רעיונות שצמחו באירופה הקולוניאליסטית והמרושעת של המאה ה17. רוצה להסביר כיצד "הכיבוש משחית" משתלב בזה? יותר מזה- אתה אזרח משלם מיסים למדינת הכיבוש, אתה חי בירושלים, עוד שטח כיבוש של 48'.
כיצד אתה יכול לדבר על שלום וסיום הכיבוש, בעודך תומך בו? הביקורת שלך בנוגע לטל וחייו בהתנחלות מעידים על צביעות.
בנוגע למלחמה- היא כלי מדיני, ההכרחיות שלה היא תלוית מקרה; הייתי ממליץ לך על מקיאבלי בשביל לחשוב מחדש על פוליטיקה ומוסר.
הי איתי.
אינני יודע מהיכן הסקת שבשבילי מלחמה היא הכרח. גם בעיני מלחמה היא טעות, ואני עושה הכל כדי לשנות זאת.
כאשר אני נמצא במצב מלחמה, אני נלחם, ואני נלחם טוב ככל שאוכל, ביחד עם שמירה על המוסר ככל הניתן. אבל כאשר אינני במצב מלחמה, אני פועל בכל מעודי למנוע את הטעיות שהביאו אותנו למלחמה. יתכן שאתה רואה בבלוג הרבה כתיבה על מלחמה (ראה תגית מלחמה), אך אני עושה זאת כדי לחקור כיצד הן נגרמות, ואיך אפשר למנוע זאת.
עכשיו לגבי השאלות:
אני אכן מנסה ליצור איזון בין הקפיטל לחברה, בצורה שתביע לשגשוג מירבי של כמה שיותר אנשים. אני חושב שהדרך להשיג זאת היא על ידי דמוקרטיזציה עמוקה של מדינת ישראל. אני חוקר את התחום ומנסה ללמוד איך ניתן ליישם זאת (תראה על כך לא מעט כתיבה בבלוג). פעם הגדרתי את זה כליברל-חברתי, אבל ההגדרה פחות חשובה.
חיים בהתנחלות: יש כמה סיבות לחיי בהתנחלות. הראשונה היא שהחיים הם לא תיאוריה, אלא מעשה. חונכתי מגיל 0 להיות אדם חברתי. וביסודי אני אדם המסתמך מאד על האימפרי, ומתוך האימפרי בונה את התיאוריות שלו (בקיצור איש מדע). גדלתי ברמת השרון ובכפר-סבא, ובשלב מסויים גילתי שיש מעט מאד חברתיות בחברה בה גדלתי (כפר סבא נחשבת עיר של מפלגת העבודה). וראיתי חברתיות וערכים בחברה הדתית, בצורה בולטת מאד. כשאשתי ואני למדנו בת"א, שכרנו לנו קראוון בצופים (התנחלות מעל קלקיליה), כדי להצליח להתקיים משכר משותף של 1400 ש"ח. צופים הוא ישוב מעורב של חילונים ודתיים. ואז ראינו שהחילונים מפורדים ומבתכיינים, והדתיים קהילתיים ומאושרים בחייהם. ידעתי שאני רוצה לגדל את ילדיי בחברה כזאת. לאחר שנתיים בצופים, חיפשנו בית בקהילה דתית חברתית. מצאנו חברה כזאת בקדומים. זאת חברת נתינה, כמו שלא פגשתי מעולם. היא חברה פלורליסטית מאד (קיבלו אותנו כחילונים), בעלת המון הענקה. אין מצב שתיפול בקדומים. תמיד יהי מי שיעזור. ההתארגנות של עזרה הדדית כאן היא מדהימה. אין מילים כדי לתאר את הישוב הזה. הנשים כאן מאד מאד חזקות ומשפיעות, ויש בהן כוח פעולה עצום. יש בה עוצמות חברתיות רבות , וכאן היה לי חשוב לגדל את ילדיי. רציתי שבנותיי תספוגנה את החיים בחברת החסד והעוצמה הנשית של קדומים.
לגבי היחסים עם השכנים הערבים. בעתיד שאני רואה, היהדות יוצאת מקליפות הגלות שלה, ויוצרת חברת צדק וחסד. בחברה הזאת, היחסים עם הערבים, הופכים ליחסים סימביוטים, שכל הצדדים מרוויחים מהם. אני יודע שזה לא המצב כיום, אך לשם אני חותר, וכך אני פועל.
אני פועל ללקידום מצב כזה אצלנו בקהילה. אנשים יודעים שבעניין הזה אני קצת חריג בנוף (אני אומר קצת, כיוון שיש עוד אנשים המודעים לצורך להגיע לחברה כזאת), ועד כמה שאני יודע, יש בין כולנו הערכה גדולה.
וזה מביא אותי לשאלה השלישית. מדוע אני נמצא ב"אי-תמיכה במאבק הנוכחי ההומניסטי לסיום הכיבוש". אני לא מתנגד לסיום הכיבוש (אם כי אני חושב שיציאה מיו"ש היא טעות). אני מתנגד לכל מה שהוא מאבק. אני בעד מאהב. וזה מביא אותנו לנקודה הבודהיסטית. אם תעיין בתגית "דבקות באמת", תראה איך אני מאמין שניתן ליצור שינוי. השיטה הזאת מבוססת במידה רבה על משנתו של מהטמה גנדי. היא מוסיפה רובדים ממשנתו של הרב קוק, וכן מתורת הידיעה.
רק כדי להסביר מדוע אינני חושב ש"מאבק לשלום" יעבוד, אשאל אותך את השאלה הבאה: אם יאימו עליך, האם תשתכנע? שום אדם בר דעת לא יתקפל תחת איומים. במיוחד בעלי ההשפעה הגבוהה בחברה הישראלית. ולכן אנשי "סיום הכיבוש", במקום לשנות משהו בחברה, יוצרים, מניסיוני, אנטגוניזם בחברה היהודית. הם נחשבים כמאיימים על בטחון המדינה, ונדחים החוצה כסהרוריים. הגישה ששבה אני נוקט טוענת שכדי ליצור שינוי, יש להשתמש באהבה ובתבונה. השינו צריך לקרות מאהבה וחיבור לזולת שאיתו אני רוצה לסיים את המשבר. אני עושה זאת על ידי דיון משותף בתהליכים, ומנסה להגיע להבנה משותפת.
במקצועי, אני מאמן לאיכות חיים, ועוד לא ראיתי מאומן שעושה שינוי משמעותי בחייו, תחת איומים. הדרך לגרום לאדם לשנות משהו, היא על ידי דיון שיוויני, שבו האדם לומד להעלות לתודעה את מעשיו, לאהוב אותו ולאפשר לו לחשוב בעצמו, מתוך ראיה שקולה ונקייה, באיזו דרך עליו ללכת. מעט מאד בני-אדם שעברו את התהליך הזה, לא שינו את דרכיהם.
שוב, אני אדם מאד אימפרי, ובוחן אילו תהליכים עובדים, ואילו תהליכים אינם עובדים. התהליך שאני קורא לו "דבקות באמת" (מתוך אהבה, דיון וחיפוש האמת), מצליח בשינוי, יותר מכל אמצעי אחר שראיתי בימי חיי.
ולבסוף עניין השירות הקרבי האלים. קודם כל, ככל שידי השיגה, השתדלתי להפחית את האלימות למינמום. במקרים מסויימים אף הראתי איך באהבה וכבוד ניתן להשיג הרבה יותר. אבל יש כלל שלמדתי בשכונות שבהן גדלתי (תמיד גדלתי ליד שכונות מצוקה). אתה יכול להיות נחמד, אתה יכול להיות חברותי. אך אם לא תראה שיש לך גם יכולת להגן בנחישות על עצמך, מישהו יאכל אותך. כשמישהו מאיים על חיי העם שלי, אני אפגע בו בנחישות, עד שיפסיק להוות איום על עמי. אבל מצד שני את רוב מרצי אני מכלה בבנית יסודות לשלום. מתוך 38 שנות חיי, עסקתי בצבא כ-7 שנים במצטבר (כולל מילואים). את שאר זמני הפנתי ליצירת שגשוג ושלום לכלל תושבי א"י.
לגבי ההכרות:
שמח מאד להכיר אותך, ולשמוע כי אתה מעוניין בעבודה סוציאלית. נדמה לי כי זאת אחת ממלאכות הקודש שהחברה שלנו זקוקה להן. האם היותך ראפר, מרמזת שיהיה לך קל יותר להתחבר לאוכלוסיות במצוקה? על מה אתה שר? האם יש לך קליפים ביו-טיוב? האם הבלוג של "קמפוס לכולנו" הוא שלך? (אגב, סייעתי רבות ל"עיר לכולנו", במסגרת התנועה לדמוקרטיה ישירה).
אשמח לשמוע ממך,
טל
ניצן, תודה על ההגנה
לגבי הכיבוש וההשחתה שלו: הכיבוש משחית, אם התרבות שממנה מגיע הכובש היא מושחתת. הבריטים כבשו רבע מהעולם, ולא הושחתו יתר על המידה. הספרדים כבשו חלק גדול מהעולם, והושחתו עד היסוד. הצרפתים כבשו והיו מושחתים ומסואבים. גם לצרפתים וגם לספרדים היה משטר מלוכני ריכוזי, וכמויוץ הכסף הגדולות שהיגעו למשטר השחיתו אותו עד היסוד. לעומת זאת לבריטים היה בזמן הקולוניאליזם משטר דמוקרטי פעיל (דמוקרטי ביחס לתקופה), והוא שמר על בריטניה מהשחתה.
אצלנו יש משטר דמוקרטי חלקי, כך שאינני בטוח כמה נהיה עמידים בפני השחתה. אין ביו"ש הרבה משאבים טבע שיכולים להעשיר את האוליגרכיות. אבל השימוש המתמיד בכוח לצורך קיום, גורם להתחזקות של הממשל (השימוש בתירוץ הביטחון כדי לפגוע בחופש הביטוי, ידוע היטב בישראל). המצב הבטחוני מעלה מנהיגים כמו ליברמן וברק, שלא ממש עושים טוב לדמוקרטיה. אם הם המצב ימשיך, אנו עלולים להגיע לנקודת אל-חזור שתביא לאובדן הדמוקרטיה בפועל.
"אנו עלולים להגיע לנקודת אל-חזור שתביא לאובדן הדמוקרטיה בפועל."- טל, שאלה לי אלייך מהתנסות אמפירית: מה טעים יותר- מים ביום רגיל או מים אחרי צום? אותו עיקרון, אני מאמין, תקף לדמוקרטיה
.
ניצן —
אתה לא צריך לומר שאתה מעריץ של מקיאבלי. גם אם שמו לא היה משובץ בכל כתב שיצא ממך, הייתי מבין שרוחו התגלגלה בצעיר ממוצא יהודי, ושהיא כותבת לי היום בעיברית.
תשמע, לא יהיה בנינו קרב מילים. אני מרגיש שבזה אתה מיומן. גם אני לא רע בזה, אבל אני לא אשתתף בזה הפעם. אני לא מפחד להפסיד לך, ולא מפחד לנצח אותך — שתי האופציות לא טובות לי. בבקשה תפנים את זה.
בו נדלג אל שלב של הודאות. היחס שלי אל האידיאולוגיה שלך הוא כזה: נסה לגבור עליהם במסגרת הדמוקרטיה, ואם הם תופסים יותר מדי כוח שילטוני — הימלט מהארץ. זו הגישה שלי מאז שמרבית עץ המשפחה שלי נכרת להסקה של אש הלאומיות האירופאית.
בהצלחה וכל טוב.
הטענה שאינך מעוניין בקרב, בעודך ממשיך בו ומפזר הערות עוקצניות בדרך (כמו ההערות על מקיאבלי; לבטח קראת רק את הפוסטים שכל עניינם חקירת מחשבת מקיאבלי, בלי לעיין עוד) מוכיחה שאתה מאוד מעוניין בקרב מילים, רק בלי שנחליף מהלומות רשמיות.
וכך אתה עוד מוסיף ל"אידיאולוגיה" שלי (הו, הדמגוגיה)- מה, אני נראה בעינייך ההומאניות כגזען? לאומן צמא דם? אם לומר את האמת, המשפט האחרון אף מסתיר השוואה שלי לנאציזם (!). איתי, לכל הפחות תהיה קצת כנה ותכפיש אותי ותבחן אותי באופן גלוי, בשביל שאוכל להבין בדיוק כיצד אתה רואה אותי ולפעול בהתאם.
סופ"ש נעים.
בסדר, מקובל עליי מה שאמרת, אני לא אעקוץ אותך יותר.
דנקה
.
עניין אחר- אמרת שאתה סטודנט לעבודה סוציאלית ויש עניין שמרתק אותי ואולי תוכל לעזור לי בנוגע אליו: אני בטוח שאתה מודע, כמוני, לעלייה באלימות בקרב בני נוער וילדים בצורה שהיא כמעט סיוטית. תהייתי היא האם קיים קשר בין העלייה הזו במקרי האלימות של קטינים (אם היא באמת יש עלייה) ובין ההזנחה של השירותים הסוציאלים בישראל?
לא הייתה לי הזדמנות לעיין בנתונים סטטיסטים של המשטרה, אז אני לא יודע אם הייתה עליה במקרי האלימות בהם הקטין הוא הפוגע. אני יכול רק לומר מהניסיון המוגבל שלי, ששירותי הרווחה היום בישראל עלובים מאוד ויש לזה כמובן השפעה אדירה על האופן בו ילד גדל. לי ברור גם הקשר בין הורות לא מספקת לאלימות קטינים. אני יכול לצייר לך כל מיני תרחישים. בתכלס, העיקרון במידיניות רווחה הוא שדבר אחד משפיע על הרבה דברים: צימצום המשאבים למועדוניות טיפוליות אומר שלא יהיה מורה של הוראה מתקנת לילדי המועדוניות; שחיקת קצבאות הקשישים אומר שיותר ילדים ידאגו להוריהם, במקום להתפתח כפרטים ולתרום למשפחה הגרעינית שלהם; כשחותכים בקצבאות של אמהות חד-הוריות, הן צריכות לעבוד יותר וקשה יותר, והילדים שלהם מקבלים פחות זמן עם ההורה העיקרי בחייהם.
תמבין, הכל קשור.
טל —
לוקחים השראה, בעיקר.
גם אני בא מאיפה שיש שיעור גבוה של שוערים ושיעורים פרטיים, ומעט אנשים עם ראש חברתי, אז באתי עם…
למרות שאני ראפר די ותיק, אין לי יותר מדי הקלטות. כדי להקליט כאן מוזיקה צריך לנג'ס המון למפיקים. הדיג'יי שלי הוא בטלן מקצועי, והפרוייקט המשותף שלנו, 'הפסנתרים הצחורים', בקושי זז. זה נושא כאוב. אולי בסוף הסמסטר הבא אדחוף את המוזיקה לקדמת התודעה שלי. כן, אני מרפרפ על נושאים חברתיים, כשזה מה שיושב לי על הלב ('יהוד זה: שערבי-יהודי, עובר לבית, של ערבי-מוסלמי, כשעברי-חילוני בשייט… אני לא ציני פו, לא כמו קיציס לא, גם ברגיל העיניינים העיניים לא כמו סיני או- רוסיה, הן לזה דומות, כי הן דומעות, כל הזמן, מהעשיה…' וגם- 'אנחנו הרוב שגרב תפרצוף, גנב את הגרוב והבוף, בלי מיוט למיעוט, שלף את אותו הפיוט, מכור ההיתוך, ומקרש החיתוך..').
הבלוג של 'קמפוס לכולנו' הוא של התנועה בה אני חבר. אנחנו לא ממש קשורים לדב חנין, למרות השם
צופים לא נבנה על אדמות חקלאיות של הכפר ג'ויס?
קדומים לא נבנה גם על אדמות של כפרים, שהועברו לבעלות מדינית אחרי בניית הגדר?
אשמח לביאורים והבהרות. וההקשר הריגשי שלך לעובדות.
(תיקון: את ההערה לגבי מלחמה כהכרח, טעות או עול כיוונתי לניצן. סליחה על הבילבול.)
שאר הדברים מצריכים מחשבה ארוכה מצידי.
אולי כדאי לשקול מחדש את ההגדרה של שחיתות? לא שחיתות שלטונית, אלא הפיכתה של המחשבה לקולניליסטית… בעלת סכמות מחשבה כמו 'הילידים הם אנשים עם מנטליות נחותה, שלא מסוגלים לחיות בדמוקרטיה', 'הילידים אלימים מטבעם או מתרבותם השורשית'… אני סבור שלדברים האלו התיחס ליבוביץ' שנה לאחר תחילת הכיבוש.
שלום איתי,
אינני יודע האם צופים נבנתה על אדמות אחד הכפרים. אני יודע שקדומים נבנתה על אדמות מדינה, ועל אדמות שנרכשו מאנשי הכפר השכן. היא רחוקה מאד מהגדר, כך שאין לה שום קשר לגדר. אדמות המדינה הן ירושה עוד מימי התורכים. אם תראה פעם איך בנויה התנחלות, תוכל לראות שהיא בנויה על ראש הגבעות. ראש הגבעה הן בד"כ החלק הפחות פורה. בד"כ מגדלים בראש הגבעות, עצי שקד. עצי השקד, אינם רווחים, ומשמשים בעיקר להכנת שקדים למשפחה. לכן מי שיכול היה מכר את האדמות הגרועות הללו ליהודים. השטחים הנמוכים נשאר למטעי הזיתים של אנשי הכפר קדום, וחלקן שיכות לאנשי הכפר ג'ית.
ישנה מחלוקת מסויימת בכמה דברים:
1. לפעמים לצרכיי בטחון מעבירים שביל בטחון בתוך שדות של פלסטינים. לרוב עושה זאת הצבא, והדבר מתואם עם המנהל. יש שביל אחד שהישוב עשה באופן עצמאי.
2. יש אדמות נעדרים. אדמות שבעליהן אינו ידוע. לפעמים הישוב מתפשט גם לשם. אבל בד"כ, די ברור שאף אחד אחר לא יעשה באדמות הללו שימוש. אגב, יש הרבה אדמות נטושות, כיוון שכל מי שיכול היה לצאת לקנדה, עזב. משיחות שהיו לי עם אנשי קדום, הסיבה אינה נעוצה בישראלים, אלא דווקא בשלטון הפתח, והחמאס המושחתים. סיפורי הזוועה ששמעתי על שלטון הרשות, היו גורמים לכל אחד לברוח (לקיחת כסף, אי השקעת מיסים, שחיתות אדירה בכל מה שקשור לפתיחת עסקים (כמעט פרוטקשן ממוסד), אי קיום בג"צ ובצלם, הגורמים לכך שבלי שום סיבה יכולים לקרוא לך למחובראת הפלסטיניים, ואז אתה עובר עינויים עד שהם מקבלים מה שהם רוצים.
לכן כל מי שיכול, עזב לקנדה, כדי לחיות חיים נורמליים.
אגב, במקרים בהם פעלנו לא בצדק, ניסתי לקדם פתרון צודק. אך כוח השפעתי אינו גדול מספיק
קשר ריגשי: אני בהכשרתי איש מדע, ולכן אני משתדל לבחון הכל בצורה אוביקטיבית. תוך שאני מאפשר לאחרים להפריך את הטענות שלי.
לגבי המחשבה העמוקה: תמיד מומלץ
אינני יודע מהי מחשבה קולנויאליסטית. מעולם לא הינו קולוניאליסטים. מטרת הקולוניאליזם היה ליצור עבור המדינות הכובשות משאבים זולים וכח עבודה זול במיוחד, כדי לתדלק את כלכלת המדינה. במאה ה-20, התחלף הקולונאיליזם הנצלני, בשוק הגלובלי, שמאפשר לאוכלוסיות במדינות מתפתחות, להכנס למשחק הקפיטליסטי, בתנאים יחסית הוגנים. כך מקבלות המדינות המפותחות את המשאבים הזולים, בתנאים שמאפשרים למדינות המתפתחות להתפתח. כך ראינו איך איטליה (פעם מקום עני מאד), טיוואן, סינגפור, ומקומות אחרים, הופכות למדינות מפותחות בזכות עצמן.
עם פלסיטנאיי יש"ע, תמיד היה מסחר חופשי. לא החזקנו בהם כעבדים, כפי שהדבר נעשה בקולוניות. גם המשאבים שקיימים ביש"ע, אינם גדולים במיוחד. ניתן להגיד שאחזקת יש"ע, גרמה לנו להוציא הרבה יותר משאבים, ממה שהרווחנו. הסיבה לכך שהשקענו, היא הזיקה לחבלי ארץ ישראל – מקורו של עם ישראל. אם תקרא את התנ"ך, תראה שרוב הסיפורים היו ביהודה ושומרון, ולא בגוש דן.
אם יש משהו ריגשי בחישובים שאני עושה, זה הזיקה שלי למקום הזה. התנ"ך הוא אחד הספרים המכוננים של חיי.
לגבי הראפריות: נראה לי שאתה מבזבז מתנה יקרה שניתנה לך. הייתי מנסה לברר כיצד ניתן לקדם אותה, ולא להכינע "למציאות".
עלה והצלח,
טל
אני נאלץ לקחת צעד אחורה. כאן בירושלים המצב שונה לגמרי, כנראה, מבצופים וקדומים.
לא רק בעיניין המאורעות, גם בעיניין המחשבת קולוניאליזם: כאן באיזור י'ם אני רואה דברים שונים מאוד. הלך מחשבה שונה לגמרי, וביטויים שונים שלה. למשל: אפליה, גזענות, אלימות ואדנות.
זה לא רק ההבדל בין ביתך לבין ביתי — יש אינספור התנגשויות בין הדברים שסיפרת לבין הדוחות שקראתי היום בבוקר על צופים וקדומים. על פיהן, האדמות נגנבו במרמה מפלסטינים. כמובן שזה לא אחריותך לברור את האמת מהשקר, אלא אחריותי. לכן אני נסוג מהשיח, עד שאגלה יותר מידע, או אאמת משהו המידע הנוכחי. אני חושב שהתשובות טמונות במונחים 'אדמות מדינה' ו'אדמות נעדרים'.
לגבי הראפים: ברוך השם, יש דברים חשובים יותר מחרוזים שנונים. בהחלט אתפנה לכך שהחיים יתירו או כשזה יראה כמו נתיב פעולה כדאי. תודה על המחמאה.
עדכון: מצאתי שאדמות רבות בצופין הולאמו מידי פלסטינים. כמו במקרה של קורבנות השואה ויורשיהם, ישנה כאן מערכת לא פשוטה של גזל. מקימים גדר בצמוד לבתי הישוב הפלסטיני, ובפתח בגדר לא מתירים לחקלאים לעבור, הם כמובן שלא מעבדים את אדמתם כמה שנים ואז יש הרשאה חוקית להלאימה. במקרים אחרים פשוט בונים על האדמה שבעליה חיים מעבר לגדר (ואחרכך מסדרים את הפן החוקי). בטכניקה נוספת יוצרים מצב של אי כדאיות מובהקת לאחזקה בקרקע, דרך גאות ושפל של ההיתרים שלא מאפשרים עבודה חקלאית ריווחית, ואז כמובן קונים את הקרקע בזול. לגבי קדומים אני עדיין מנסה לפשפש באינטרנט. שמתי לב שבהודעה לתושב נאמר ש'זכותנו על הארץ כולה הינה הבסיס לקיומנו כאן והיסוד לציונות, זכות המבוססת על הבטחה אלוקית שאינה ניתנת לערעור.' זה נשמע כמו הכשרה לכל גזל קרקע, אבל כמובן שזה לא מספק יסוד עובדתי לכך שדבר מה קרה בפועל.
מה דעתך על המידע שאספתי עד כה? הוא מפוקפק? שיקרי? אמיתי ולא רלוונטי? מחדש לך? מפתיע אותך?
הי איתי,
אשמח להבין מה אתה רואה בירושלים. מי הם האדנותיים? איפה האפליה? אשמח ללמוד.
לגבי צופים:
אני חושב שיש בילבול בין הגדר, לישוב צופים. על פי מבט בגוגל-ארט', הגדר בהחלט לוקחת מאדמות פליסטניות. זאת תוכנית של שרון. למה הוא עשה זאת? אין לי מושג. אבל אריאל שרון ניסה להעביר כמה שיותר שטחים לישראל. אני חושב שהגישה היא יותר אסטרטגית, מהדרך שבה אני מכיר את שרון. לישוב עצמו אין לדעתי נגיעה בעניין. ממה שאני זוכר, צופים הוקמה על אדמות חברת הקבלנות לידור. חברה שיש לה מחצבה ליד קלקליה (ניתן לראות בארט'). האדמות עצמן נקנו מבעלי אדמות באזור (בשנות ה-80, היו הרבה פלסטינאים ששמחו למכור). גם אלפי-מנשה הוקמה כך, כזכור לי (צריך כמובן לאמת את המידע). עד היום יש ליד אלפי מנשה, בית שנקרא "בית השיח". מספרים עליו שהוא מכר המון קרקעות באזור (חלקן שלו, וחלקן שאינן שלו), והוא מצא מותו מידי גרזן של פלוני-פלסטיני שלא אהב את העניין.
ברור לי שיש בעיה בטכניקה הזאת שאתה מתאר, של גזל ממשלתי. אינני מבין את ההצדקה לכך. ואם אין לה הצדקה סבירה, הייתי שמח אם האדמות יחזרו לבעליהן.
לגבי טענת אלוהים-ארץ ישראל וההכשר לגזל:
זה עניין לפרשנות וויכוח. יש כאלו שלוקחים את הטענה הזאת ומישמים אותה, כפשוטה. יש ביננו כאלו שלהבנתי גוזלים אדמות ערבים (לא בישוב, אלא בהאחזויות באזור), ורואים בכך שיחרור הארץ. אני יודע שיש על כך תרעומת גדולה בקרב מרבית אנשי קדומים. אנשי תורה כאן מציינים שיש חוקים לדרך שבה מושגת הארץ. ואין לגזול מערבי את אדמתו. הכיבוש הוא רק כיבוש של המדינה.
כשניסיתי לשוחח עם אותם חבר'ה הדוגלים בשחרור/גזל, מצאתי אנשים שיודעים לצטט רק כלל אחד בתורה (כיבוש הארץ), ולא מעבר לכך. זאת קבוצה קטנה, המובלת על ידי מנהיגות שיש לגביה מחלוקת. אינני חושב שהם דומיננטים. זאת בעיקר התקשורת שמגדילה את כוחם. הם מנהלים מאבקים אלימים עם שכניהם הערבים (וגם הערבים מפעילים אלימות)…
אנשי הישוב דוחים אותם, בעיקר על ידי התעלמות, ואי מתן עזרה, כשהללו מבקשים עזרה.
שלום טל. אני חוזר אליך אחרי כמה ימים עמוסים, כשפניי לעוד ימים עמוסים, ומצטער שאני לא יכול להגיב במהירות שהייתה משאירה את השיח ערני לגמרי. הצד המלא של הכוס: תנועה בעולם הלא מקוון מגלה שיש המון ירוק משני צידי הקו.
על האפליה התכנונית של ירושלים נאמר כבר הרבה. מסתבר שברשימת הקריאה האינטרנטית שלי כבר היה לינק למידע הזה — http://www.btselem.org/Hebrew/Jerusalem/Discriminating_Policy.asp
האפליה כל כך חריפה, שבהתחלה, כשרק עברתי אל העיר, תהיתי איך גדלתי 23 שנים, רובן בישראל, ולא ידעתי על זה שום דבר. אפשר להתחיל ולומר שאותם אנשים שחיים על מה שמכונה 'מזרח העיר' הם לא אזרחים. האדמות סוחפו לישראל, ולא בני האדם. לחלקם הגדול יש תעודת תושב וזהו. יש לזה השלכות מרחיקות לכת כמובן.
הרכיב השני בחשיבותו באפליה הוא תוכניות המתאר. ברוב המקרים אין תוכנית מתאר. זו עובדה שהופכת כל בניה ללא חוקית, ומכשירה אפליות נוספות: אף אחד מהשירותים שאנחנו היהודים רגילים לקבל לא קיים שם ברמה שאפילו נוגעת בנורמטיבי או הנדרש… לא דואר, לא ביוב, לא בריאות, לא רווחה, לא כלום. במקרים אחרים יש תוכניות מתאר שבהן שכונות שלמות מגולחות מעל האדמה. בשורה העליונה, העסק מסתכם במאות הריסות בתים. ציניות רבה מצויה בכך שהאדם לו גורסים את הבית צריך לשלם לצוות ההריסה על העבודה. בסילוואן פונו רבים מביתיהם, על מנת שיוכל להבנות במקום פארק לאומי שיקרא 'עיר דויד', אבל מסיבות שלא מובנות לי גרים עכשיו באותם הבתים יהודים. אני יכול לספר לך מה קורה למשפחה ממוצעת בסילוואן, אבל זה ברור מאליו. המדיניות המפלה מפילה את השכונה כולה לעוני מחריד, והרבה קללות חברתיות נגזרות מזה.
עכשיו, בנוגע לריק, הריקבון והעוון של המחשבה.
אני עושה את הסטאג' שלי בקטמונים. ערב אחד, כשחיכיתי בתחנת האוטובוס, הידהד בשכונה קול המואזין. הבטתי אל קשישה שעמדה לידי וחייכתי. היא חייכה אליי ואמרה בקול רעם משהו בערבית. לא הבנתי אותה (אני יודע רק לומר 'אני רעב' בערבית). אחרי רגע היא הסבירה את עצמה והוסיפה בהתלהבות 'זה אומר – שימותו כולם!', וצחקה.
מה שרקוב ומשפיל לגמרי רקום לתוך הדיבור הרגיל. כל כך, עד שאפשר לומר 'מוות לערבים' בערבית ולא להרגיש את הסתירה.
זה גם האדנות. יש לי שק של דוגמאות. חלקם, חולים במיוחד, מהעבודה עם ילדים במקום ההכשרה. אני לא רוצה להאריך יותר מדי. איך שאני רואה את זה, זורמת כאן הרבה מאוד לאומנות-חברתית עם בסיס של תרכובת גזע וסמל. בי'ם רווחת האמונה שקיים מושג של חברה (לא רק פרטים אלא גם חיבורים ביניהם) והוא נמצא בעיקר בתוך גבולות הלאום (גבולות שלא יכולים להיות דת, כי יש כאן חילונים, ולא תרבות, כי מאז גלי העליות שלאחר כור ההיתוך החברה רב-תרבותית למדי).
זו אידיאולוגיה, שגם עם היא מעומעמת ע"י החיים השוטפים, מכשירה המון תתי תפיסות. בין היתר, את הרדיקלית ביותר שראיתי בעיר, והיא של אלו שמכוונים רובים אל פניהם של התושבים הפלסטינים בשייח ג'ראח, ואלו של הפנדמנטליסטים המוסלמים, שפועלם ידוע.
- – - – -
אני מתעצל לקרוא שוב את הדוח של בצלם על צופים. אם יש לך עיניין במקרה, אני ממליץ עליו. בקיצור, כתוב בו שלידור חכרה את האדמות מהמדינה, שגזלה אותם מהפלאחים. אותם שטחים שגונבת הגדר ובהם לא ניבנו בתים יועדו ע"פ תוכנית מתאר להרחבות שונות של ההתנחלות.
נדמה לי ההצדקה לגזל היא אותו משפט שנכתב בדף הקריאה למאבק ההתנגדות להקפאת הבניה בקדומים.
שוחחתי עם ידידה מהלימודים שמכירה יותר טוב את המכאניזם של הגזל בשטחים. היא תיארה בפניי עוד כמה טכניקות של גזל. הכרתי עד לאותו רגע את הטכניקות שראיתי בי'ם, ואת אלו של אדמות קורבנות השואה ויקירהן. נדמה שכל הדרכים מוהילות לייהוד כפוי ולפיטום השליטים. ידעת למשל שבנו של אבו מאזן מנהל חברה שמספקת בטון לבניית חומת ההפרדה? לא קשה להבין את השינאה לפתח.
זו הייתה שנה עם הרבה כאבים בשבילי. התוודעתי לכל מיני דברים מסריחים. זה מייאש מאוד לגלות שככל שאתה פוקח יותר את העיניים, אתה רואה יותר חושך.
מה שאתה מספר מעניין מאוד.
סיפורים מאוד טובים, שעושים עליי רושם שעדיין לא ירו להגינות הישראלית בפרצוף.
איתי שלום,
אני נוטה להסכים עם מה שתיארת לגבי ירושלים. כך גם לגבי אדמות צופים.
איכשהו, נראה שהאילטות השלטוניות במדינת ישראל, מעוניינות בהדרת ערבים וביהוד המדינה (די הגיוני, כשחושבים על האג'נדה של הציונות). אני מבין בהחלט מדוע יש אנשים שרואים בכך פגיעה בזכויות. גם אני רואה בכך פגיעה בזכויות (ראה גם את הפוסט הזה של עומר מוצפי: http://mousomer.wordpress.com/2007/12/18/are-you-a-zionist-part-1/ ).
אני מנסה להבין מה ההגיון שמאחורי ההתנהגות הזאת? לדעתי, מדובר בחלושה מוסרית, וחשש לאומי לאובדן. לכן האליטות הללו מנסות להדיר ערבים. אלו אליטות, שלא נראה שהן נושאות בחובן השכלה רחבה. נראה לי יותר כמו מנגנונים צרי אופקים, ובירוקרטיים להפליא. ובמידה רבה, נתמכים על ידי הציבור היהודי הנרחב, שאינו מבין את הצרה שהוא מביא על עצמו. ואת האבסורד, שבפער בין עקרונות היהדות, למה שנעשה בפועל. פער שהורס את המדינה היהודית מבפנים. אני חושב שאם הינו יודעים מה משמעות הציונות, הינו נוקטים דרך אחרת.
הבעיה של הציונות, שהיא לא יודעת עדיין כיצד ליישב בין יהודית לדמוקרטית. היא חוששת לשימור הדומיננטיות של הלאום היהודי, ולכן מדירה את הערבים (ובכך יוצרת עוד ילודה, ועוד איבה).
אנשי שמאל, הרגישים לזכויות שוות למיעוט הערבי, מוחים על ההתנהגות הזאת. אלא שלדעתי, השמאל פועל הפוך מהנדרש. הוא מוחה, וטוען לחוסר שיוויון, במקום לנסות למצוא פתרון שיקדם גם את הערבים וגם את הלאום היהודי. אני חושש שבשמאל, יש אובדן קשר ללאום היהודי, ואף זרות מתגברת, ולכן הוא נתפס כאיום בידי הרוב היהודי, והוא מאבד מיכולת ההשפעה שלו.
הדרך להשפעה, היא תמיד (מניסיוני) בחיבור, אהבה, חיפוש אמת וצדק. אם השמאל רוצה להשפיע, עלו לנהוג בצורה קונסטרוקטיבית, כפי שביקש בן-גוריון.
מה דעתך?
אהלן טל, אני מקווה שיום האישה היה שמח ומשמעותי בשבילך… לי היה יום מרתק אתמול. אם אתה בי'ם השבוע קפוץ לקמפוס הר הצופים. התנועה מריצה מיצג מדהים על אלימות מינית –
http://www.facebook.com/event.php?eid=325709417405
אישית אני מתקשה לראות את עצמי כאיש שמאל.
זה הגדרה עמומה מדי מכדי שאאמץ אותה. יש דברים משמעותיים יותר שאדם יכול לומר על עצמו: אני מאמין שסוציאל-דמוקרטיקה יכולה לסייע לישראל להיות מקום שבו קל יותר לחיות בו, אני מאמין שגם כופרים הם חלק מהבריאה האחת, אני מאמין שדיקרימינליזציה של זנות וסמים יכולה להפחית את הסבל שהם יוצרים כרגע…
וכו'.
יותר מזה, קשה לי לנחש מי מהחברים שלי אתה, או כל בן שיח אחר, יחשיב כשמאל… אם אתאר רק את מעשיו ודיעותיו.
ואני מתקשה אפילו יותר לנסות ולקחת אחריות על 'מחנה השמאל', בו אני ככל הנראה (?) חבר טרי. איך אני אהיה סניגור או קטגור לתובע או נאשם שלא ביקש ממני לייצג אותו? ביחוד עם ריבוי הדעתנים וריבוי הדיעות.
עכשיו, אני רואה הרבה מחבריי החברתיים עוזרים למימוש הזכויות החברתיות של יהודים, אבל לא היהודיות-לאומיות. הדבר יכול להגיע לאבסורד-לכאורה… כמו למשל עובדת סוציאלית שתמכה בפינוי מעזה, ומטפלת במפונים במשרה מלאה… מאוד במסירות.
נדמה שהזכויות הלאומיות של יהודים הן מהדברים הכי ממומשים בארץ. לא רק זה, הם ממומשות ע"י המוסדות הרישמיים של המדינה. גם על חשבון הזכויות של לא-יהודים.
…
דרך אגב, יצא לי לראות איך נוצר הדימוי בציבור הרחב של קולקטיבים הומוגנים מדומיינים כמו 'השמאל' ו'החרדים' כשצפיתי והשתתפתי בפגנות בי'ם. השוטרים מתנהגים בגסות ובאלימות כלפי המפגינים. הם עוצרים מעצרי ראווה את המפגינים, וכדי לא לצאת ליצנים גמורים בבהמ'ש הם תופרים שקרים של ממש. העיתונים הגדולים מסתמכים על עדות המשטרה, והעיתונים הקטנים – על העיתונים הגדולים.
חוויה מאוד מעציבה הייתה בשבילי לגלות שהררי תגובות נחרצות באתרי החדשות נכתבים על דבר שלא היה.
…
לגבי השאר… יהדות וציונות…
לפני כמה חודשים אמרתי לשותף שלי שצריך לבנות מדינה דמוקרטית ליהודים. זה פתאום היה לי מאוד ברור שהפרוייקט הציוני אפילו לא התחיל. האתנוקרטיה הזו לא טובה להם. היא הורסת את היהדות והופכת אותה לתורה גיזענית ואלימה. היא מדכאת את אלו שמוצאם יהודי אבל לא רואים את עצמם כיהודים כיום.
והוא אמר לי 'מה… מדינה כמו ארה"ב?'
(אקרא את הלינק בהזדמנות. תודה.)
http://eyalniv.wordpress.com/2009/06/13/majoriariany/
אולי אתה כבר מכיר את אייל ניב. זה פוסט מעולה. אחד מהטובים שקראתי על 'יהודית ודמוקרטית'.
"היא הורסת את היהדות והופכת אותה לתורה גיזענית ואלימה"- בהתאם לערכי המוסר הליבראלי-הומאני הנוכחיים, היהדות היא בהחלט אלימה וגזענית עם החוקים כנגד נישואים לגויים, סיפורי הקרבות והמלחמה של התנ"ך ואלוהים עצמו שמייצג לא רק מידת רחמים אלא גם מידה נדיבה של נקמנות וניתן לטעון אף רשעות.
טוב, פגשתי לא מעט יהודים ברחבי העולם שלא היו אלימים או גזעניים. כנראה שזה לא הדרך היחידה לקחת את הדת הזו. פגשתי גם כמה היפים גמורים, וברבנים למען זכויות אדם יש חבר'ה נהדרים עם לב חם.
דרך אגב, טל, נזכרתי באנקדוטה על לאומניות וחברתיות. לפני חודשיים עלה לי רעיון להזמין נציגות של התאגדות הזונות הישראליות. האיגוד עדיין לא קיים, אבל הוא מתחיל לקבל צורה. לצורך כך, פניתי אל מישהי שעסקה בזנות והיום קשורה אל מאבק הזונות. שאלתי אותה מה דעתה. היא שמחה על היוזמה, ושאלה אותי: מה האוריינטציה הפוליטית של התנועה שלך?
אמרתי לה שאנחנו עוסקים בנושאים חברתיים, וכן, יש לנו עמדה לגבי כפרי ירושלים הערביים, ופירטתי מה היא.
מאז היא לא עונה לאימיילים שלי. מאוד אפשרי שבגלל שאין לה כוח, או שהיא עסוקה. יכולות להיות מיליון וחצי סיבות… אבל נסה לדמיין שניה שכמו הרבה אנשים באוניברסיטה העיברית היא לא רוצה לשתף פעולה עם 'שמאלנים'. זה לא מדהים אם זה אמיתי? התדמית של השמאל כל כך יותר מוחשית מהתוכן שלו. אנשים מנהלים קשרים מסועפים עם דימויים. 'חברת הראווה! מי רוצה לחיות באחת כזו שירים דימוי של יד!'…
"יהודים" ו"יהדות" הם שני דברים שונים- יהודי הוא אדם שיש לו איזה קשר ליהדות (בימינו אף קשר רופף מאוד) בעוד שיהדות היא התורה עצמה. לא משנה כיצד תפרש או תתבונן בה, יש בה ליבה, לפי המוסר המודרני, של גזענות ולאומנות. צריך להיות שקרן בשביל לדבר על ה' רק כ"אל מלא רחמים" ולעשות להטוטים מחשבתיים בשביל להסתיר את הטבח שמתואר בספר יהושע.
בנוגע ל"שמאל" ו"ימין"- לאנשים יש נטייה להיתקע בתוך גטאות אידיאולוגים ולכן נוטים לא לשתף פעולה עם מי שנראה לדעתם כחלק מ"המחנה השני". בכל זאת, יש סיבה שמפלגה חולקת אותו שורש עם פילוג.
איתי,
מסכים עם טענת הגטאות של ניצן (ולכן אשתמש במונחים שניצן, ירדן ואני גילינו).
אבל בכל מקרה, הייתי רוצה לנסות לחדד נקודה לגבי אנשים חברתיים-ליברליים (עיין ערך "סמולנים"), והקהל מיוצג על ידיהם (חברה חלשה/מוחלשת).
מקרה נציגת הזונות, יכול להיות המחשה טובה לעניין (אם כי אני מעריך שפשוט לא התחשק לה באמת לפעול).
נדמה לי כי פרמידת הצרכים של מאסלו יכולה להסביר את הבסיס לפעולה של רוב האנשים. התנאי הבסיסי שצריך להתקיים, על פי הפרמידה, הוא יכולת לחיות פיזית (לנשום, לאכול, להשתין…), אחר כך מגיע בטחון תעסוקתי, אחר כך שיכות לחברה, לאחר מכן כבוד ורק לבסוף מימוש עצמי.
החברתיים-ליבראליים, הם על פי רוב לא-לאומיים, ואוניברסליים. כתוצאה מכך, הם רוצים לסייע גם לערבים (כלומר "עוכרי ישראל"). בעיני הציבור היהודי החלש, שהוא גם לאומי מאד, הערבים נחשבים כאויבים. כל שיתוף פעולה עם הערבים נחשב איום קיומי.
ולכן, החברתיים-ליברליים-א-לאומיים, נחשבים כסיכון קיומי עבורה החברה החלשה. כלומר החברתיים-ליברליים-א-לאומיים מאיימים על השלב הבסיס של הצרכים של החלשים. כתוצאה מכך החלשים יעדיפו לוותר על השרות הטוב של החברתיים-ליברליים-א-לאומיים, שנועד לשפר את הכבוד שלהם, ואת יכולת התעסוקה, ובלבד שיכולת החיים תמשיך להתקיים.
בנוסף החלשים מקווים להשתלב בחברה (השלב השלישי של מאסלו), ובעוד שההחברתיים-ליברליים-א-לאומיים, הם בד"כ לא חברותיים במיוחד, כלפי מי ששונה מהם. הם בעצמם די "צנון-פרידמן" (או אשכנזים). כלומר החלשים, אינם רוצים להשתייך לקבוצה מנוכרת כזאת, שאינה חלק מהלאום (על פי תפיסת החלשים). עבור החלשים, התחברות להחברתיים-ליברליים-א-לאומיים, זה כמו להתחבר לאויב, כדי לשפר את מעמדך.
אז מה עושים?
כנראה שיש צורך להסביר לחלשים שעזרה לערבים אינה מסכנת אף אחד, אלא דווקא עוזרת (החלשים לא טמבלים, כמו שנדמה לנו).
על אף שנקודת ההתיחסות של החברתיים-ליברליים-א-לאומיים, היא קוסמופוליטית, אם הם רוצים לעזור לחלשים, עליהם להפסיק להיות סנובים, עליהם לאמץ קודים חברתיים המקובלים אצל החלשים, או בקיצור לא להתנשא על עמם.
לבסוף, הדיון בינינו מלמד אותי שאתה מהפתוחים לצד השני. זאת תכונה הכרחית, כאשר רוצים ליצור שינוי.
מה דעתך?
ניצן — יש לי ידע מועט ביהדות. יש לי רק ידע ביהודים. אולי אני מכיר הרבה אנשים שכופרים בגלעין הגזעני והאלים של התורה, ואם כן, זו כפירה מבורכת. בכל אופן, רעיונות הם רוחות שנעות בנינו ומאיישות אותנו. כשהן מביאים סבל, זה בגלל שמישהו, בשר ודם, מימש אותם. אז אני תולה את האחריות בבני אדם, לא ברעיונות. אני משוחח עם בני אדם, לא עם רעיונות. זה הברנד של הארציות שלי.
טל — זה ניתוח טוב. הוא דומה לניתוח שלי, עם דגש קטן-גדול: התפיסות של אנשים הן רק התפיסות שלהם. בני חברה שמאויימים משיתופי פעולה בין-לאומיים — הם נתונים באיזשהוא פחד, שאין לו שום הצדק.
מלאכת ההסברה שאתה מציע, היחס הלא מתנשא… ובכן, השיח החברתי רווי בדברים האלו. הלואי וזה היה חידוש, או התיקון היחידי הדרוש במחשבה של החברתיות. מסתבר שגם כשבראש המאבק שלך עומד אדם מזרחי מבוגר, שמקצועו שרברבות (עזרא נאווי)… או אם חד-הורית מזרחית (ויקי כנפו)… גם אז הדחיה מהצד הלאומני אדירה, ואפילו גדולה יותר מהרגיל – משום שאדם שמטשטש את הגבול הלא-קיים בין הלאומים, הוא סכנה כפולה.
גם כלפי אדם כמוני…
ואני חושב שאני די חברותי…
ואני גם די מתאמץ להתאים לסגנון הדיבור של בן שיחי…
כשאני מסתובב בקמפוס כדי לחלק פלאיירים למיצג בנושא אלימות מינית, צועקים עליי שאני קומוניסט. לפלסטינים בתנועה, שחילקו ביום האישה פרחים לסטודנטיות, צועקים שיחזרו למקום ממנו באו.
החלשים לגמרי לא טמבלים, אבל לאומנות זה אידיאולוגיה ממכרת שאיתה מנתבים בני אדם את כל האנרגיה שלהם למלחמות אינסופיות, במקום למאבקים חברתיים שיכולים להטיב עימם. אני יודע שזה נאמר ע'י אינספור אנשים לפניי, וזו קלישאה מרקסיסטית מס' 1 בספר, אבל נסה לקדם כל נושא חברתי חוצה לאומים (מגדרי, סקסואלי, גזעי, מעמדי וכו'..)… ותיווכח בעצמך כמה היא נכונה. בפשטות, הגשמת הלאום עומדת בפני הגשמת החברה.
לאומנות/קומוניזם/סוציאליזם- תן אידיאולוגיה ותראה איך היא שולחת בני אדם לנתיבי פעולה בשביל מאבקים, בשביל להרוס, כנגד האויב של העם/החברה/היחיד. אתה בעצמך "לוחם" כחלק מ"מאבק" ולכן לא ברור מדוע הלאומן הנאבק אינו טוב כפעיל הזכויות הנאבק. שניהם מביאים מדון לעולם, כל אחד והאידיאולוגיה שלו.
בנוגע להגשמת הלאום- ראה את הרנסאנס של איטליה: כל עיר ומדינה שם היו רוויות עד התפקעות בהאדרת עצמן, כל אדם היה אגואיסט רודף כבוד וזו הייתה התקופה הטובה ביותר לתרבות האנושית.
אני רואה שאתה עקשן ורוצה להביע את עצמך.. אז ספר לי סיפור, ספר לי איך אני מביא מדון לעולם.
"במקום למאבקים חברתיים"- אתה אמרת בעצמך: אתה נאבק, אתה מעוניין שעוד יאבקו איתך, אתה מביא מדון לעולם ומעוניין אף להרחיבו.
אתה לא מכיר מאבקים שלא מביאים מדון?
איתי,
שאלת את ניצן "אתה מכיר מאבקים שלא מביאים מדון?". התשובה היא לא. אבל לא חייבים מאבק כדי ליצור שינוי. אפשר לפעול במאהב.
תודה לך על המכתב היפה שכתבת. אני לומד ממנו המון.
לגבי הלאום. אולי פשוט כדאי להפסיק לפעול למען הלאום האחר? אולי כמו שאדם צריך זהות אישית, כך עם צריך זהות אישית. אולי במקום לפעול למען הלאום האחר, צריך לפעול עם הלאום שלי?
בשיחה שהייתה לי עם מלומד ערבי, הוא דגל בגישה הלאומית. אך יחד עם זאת, הוא אמר שכל לאום צריך למצוא את עצמו, וללמוד לחיות ביחד עם הלאום השני. אני חושב שאת המאבק למען שיוויון זכויות, צריכים לנהל הערבים. אפשר לעזור להם בעצה טובה, אבל לא לפעול נגד הלאום שלך. אפשר לשכנע את הלאום שלך שאין צורך לחשוש מהלאום הערבי. ששותפות היא טובה. אך לא לצאת חוצץ. כך אתה אוטומטית מזוהה כאויב.
אולי פשוט צריך להבין לאחר מעל 150 שנה של תזה קומוניסטית שהלאום יעלם, שכנראה הלאום הוא כוח גדול מאד, שצריך לדעת איך לפעול איתו, ולא נגדו (וזאת בכלל תורת המאהב).
מה דעתך?
"מדון- סכסוך בין שני צדדים או יותר, מריבה" ומאבק-"סכסוך, עימות, ריב, מריבה" ועכשיו תאמר לי- אתה יכול לחשוב על מאבק שאינו מדון? אם כן, תן דוגמה, אם לא- הרי שאתה יוצר מדון. אני לא מבקר אותך על המאבקים שלך, רק דורש קצת כנות.
ניצן — לא ידיעתי שמדון זה רק ריב. אם כך, כל מה שאמרת הוא שמאבק הוא מאבק?
ד'א אני חושב שתמצא עיניין בפילוסופיה של אורי מילשטיין.
נדמה שאתה מנסה לאנוס תפיסות שונות לתוך התפיסה הכוללנית שלך, בה כל פרט או קולקטיב נאבק בכל האמצעים על כוח?
טל — לאום הוא רק מחיצה אחת בחברה, שמהווה ציר לאי-שיוויון. היא אולי המחיצה הכי חסרת עומק מכולם (כמו שאמרתי, אם מסננים את הלאום היהודי במסננת דקה של הגיונות, נשאר רק גזע וסמלים. התרבות משתנה לאורך ולרוחב החברה הישראלית, וכך גם העקרונות הדתיים. אני לא מזדהה עם גזע וסמלים). יש הרבה מחיצות אחרות שעומדות בין אוכלוסיות, מחיצות שלבני אדם שונים הן עבות או דקות, שקופות או אטומות. אם אנחנו מקבלים את החשיבות של המחיצה הלאומית, למה לא לקבל את המחיצות האחרות?
בו נאמר שאני נאמן להטרוסקסואלים, לפני שאני נאמן ללהטבים. לגברים, לפני נשים. למעמד בינוני, לפני מעמד נמוך וגבוה. לאנשים רזים, לפני אנשים שמנים. לאנשים שרואים את עצמם כחלק מתרבות ההיפהופ, לפני אלו שלא.
אני מנסה להדגים כאן סתמיות מסויימת שיש בנאמנות ללאום.
זו סתמיות שבמהרגע שמקבלים אותי כלגיטימית, היא מאפשרת קיום של נפרדות במימדים אחרים של זהות.
ובעצם, למה לקבל רק את ההפרדה ללאומים?
למה רק אותה?
אפשר להמשיך ולהמשיך לפרק את העולם ליותר ויותר איברים, ולראות מה נשאר בסוף (אינדיבידואליזם סכיזואידי?).
אני לא יכול להיות לאומני-חברתי מהסיבה שאני לא מוצא תועלת בהשארות בתחום הלאום. (אני בהחלט גם מצולק היסטורית מאופן המחשבה הלאומני-חברתי מאחר ומשפחתי איבדה נפשות, רכוש והון בשואה.)
עוד אנקדוטה! בעל הבית השתגע…
לפני בערך שנה הייתה בעיה קשה של הטרדות מיניות, מילוליות ולא כל כך מילוליות, באיזור המעונות של האוניברסיטה. תא 'אם תרצו' ציירו את הבעיה ככזו שנעה על צירים לאומיים — הם אמרו… שהערבים מעיסאוויה (הכפר ששוכן במורד ההר עליו האוניברסיטה ממוקמת) מטרידים את הסטודנטיות היהודיות. הפתרון לדידם: הקמה של משמר אזרחי, תגמול סטודנטים שישרתו בו, והגבהת החומה בין האוניברסיטה והכפר.
אם זאת.. מבט חברתי יותר גילה שהסטודנטיות הערביות מקבלות יחס איום באותה מידה. זאת ועוד – יש הרבה סטודנטיות ערביות במעונות, ככה שהן סבלו כמו, אם לא יותר, מההטרדות. בכל היוזמות של 'קמפוס לכולנו' פעלו ערבים ויהודים במשותף, והתוצאות היו טובות מאוד. הדבר החשוב ביותר שעשינו (אני אומר עשינו, אבל אני לא עשיתי כלום) היה לפנות לראשי הקהילה בעיסאוויה, ולבקש שידברו עם הנוער לגבי הבעיה. דבר אחר שצמח, אבל קמל בינתיים הודות להתנגדות מצד אגודת הסטודנטים, היה מלגות לסטודנטים שיחנכו נערים ונערות בעיסאוויה.
אלו יוזמות שלא היו יכולות לצמוח בתנועה לאומנית-חברתית.
הם התייחסו לבעיה כבעיה שנובעת מהקשרי לאום, כשהבעיה, גם אם היא תוחזקה ע"י יחסי כוחות בין לאומים, לא הייתה אקסלוסיבית עיניין של יחס בין בני לאום אחד למשנהו. היא הייתה חברתית. והיא הוקלה ע"י פתרונות חברתיים.
אני חושב שלגבי המילה 'מאבק' אני אתה וניצן נכנסו לאיזשהוא סוג של בילבול קבוצתי ודיסקומיוניקציה. מאהב נשמע לי כמו מאבק לא-אלים. ואולי הוא שונה. אם אתה וחבריך, או אתה לבדך, תממשו את רעיון המאהב לגבי כל סוגיה חברתית בוערת שטורדת את רוחי, אני אהיה מאוד קשוב, ואשמח ללמוד את הפרקטיקה של המחשבה הזו.
אני חשבתי, שאין שום דבר רע במאבק ששומר על האיהסמה בקנאות.
שלום.
כל מה שאמרתי הוא שאתה אדם שמאמין במאבק, כמו שכל אידיאולוגיה פוליטית היא אידיאולוגיה של מאבק. בימינו לפעמים לקרוא למשהו בשמו הוא כבר מאמץ פילוסופי עילאי.
אני רוצה להסתייג מדבריי. הטעתי. תא 'אם תרצו' לא הביע את הדברים כפי שתיארתי אותם, הרוב השתמע מדבריהם. בכל אופן, ההצעות שלהם לפתרון היו כשם שתיארתי אותם.
ניצן — אני לא בטוח שאני מאמין במאבק. זה עיניין שיושב על בעיה שאני עדיין דן בה עם עצמי כבר כמה שנים. מצד אחד, מאבק חיוני לאיחוי שסעים. בלעדיו, החברה ממשיכה על מסילה שמוביאה להסלמה בקריעתה. מצד שני, ניהול מאבק מכיל בתוכו הכרה בכך שיש שסעים בחברה, וההכרה הזו היא שיקרית. אולי אתה מכיר את התיאוריה של ננסי פרייזר… אני חושב כמוה שיש כאן איזשהיא בעיה סבוכה.
אני מאמין שהמטרה הסופית של כל מאבק חברתי הוא מותו של המאבק.
אני מאמין שכל מאבק בו אני לוקח חלק צריך להוביל לאחוי החברה.
לעזעזל, הBOLD התפקשש לגמרי.
הנקודה היא שאתה מנהל מאבק ותהיה הסיבה איחוי שסעים בחברה, סיום מאבקים אחרים, שלום וכו'. אם אינך מאמין בדרכך, היא דרך המאבק, כנראה שאתה באמת צריך לעשות חושבין ולהחליט האם מאבק הוא כלי לגיטימי או לא.
ניתן להוסיף גם את הדברים על סוציאל דמוקרטיה: זו מערכת שמאמינה באפליה לרעה של העשירים וגזל של רכושם. שוב, רק סמנטיקה מגינה מפני השאלה מדוע אפליה אחת נכונה ואחרת לא.
כן, אני מנהל מאבק.
לא, אני לא בטוח בעצמי.
כן, אני אחשוב על זה.
אני עדיין מנסה להבין מה הייתה המטרה של כל שרשור הדברים הזה, והנה אתה כבר מניח לפניי התגרות נוספת בה אתה מצפה שאתעסק כמו בחידה קשה, ושאיתה אכלה את זמני הפנוי היקר. אתה מנהל דיון כמו מתבגר מרדן, ניצן, ומאסתי בשיח מהסוג הזה כשאני הפסקתי להיות מתבגר.
הפסקת להיות מתבגר מרדן (פעם ראשונה שאני זוכה בתואר) והפכת להיות מישהו שתומך באידיאולוגיות לא ברורות ומכלה את זמנו היקר על משהו שהוא אינו בטוח בו ובעקרונות המנחים של חייו?
הי איתי וניצן.
הייתי מציע קצת יותר סבלנות. איתי, אם ניצן מסבך את הדיון, אתה יכול להעיר לו. חלק מהפרקטיקה של מאהב, הוא שאנו מכבדים אחד את השני, ומתמקדים בטיעונים לגופו של עניין ולא לגופו של אדם.
לגבי מאהב:
כן, אני פועל כך, ונראה לי שרוב חברי הגרעין של התנועה לדמוקרטיה ישירה פועלים כך.
הדיסוננס שאנו מוצאים במאבק, אינו סמנטי בלבד. איך אפשר לחבר באמצעות מאבק, שמעיקרו הוא הפעלת כוח?
במאהב, אנו פועלים באמצעות חיבור, אהבה וכבוד. אתה, יובל, ניצן ואני, מקיימים כאן דיון, שרובו על טהרת המאהב. אנו מקשיבים אחד לשני, לומדים אחד מהשני, מכבדים אחד את השני. אני בטוח שבשלב מסויים תמצא בינינו הרמוניה, ונוכל לפעול ביחד בנושאים החשובים לנו. אולי בנושאים אחרים נחלוק. אבל יצירת ההסכמה, לאחר דיון מחכים ומלומד (שהוא נדבך חשוב במאהב), היא הבסיס ליצירת כוח רב. כך לדוגמא, אני, המתנחל מקדומים, סייעתי לעיר לכולנו, ולעוד אירגונים שישבו שם בעיקר אנשי שמאל רדיקלי. כי יש דברים שאנו מסכימים עליהם. ובנושאים שלא נסכים עליהם, אנו פועלים שונה, אך מתוך כבוד ואהבה איש לרעהו.
ראשיתו של המאהב, הוא בדיון, שבא להבין את המחלוקת, ולמצוא היכן ניתן לשתף פעולה. והנה ראה היכן אתה ואני יכולים לשתף פעולה (בנושאים חברתיים יש בינינו הסכמה. בענייני הערבים, למרות שיש בינינו הסכמה בסיסית, אני עדיין לא שלם עם המהלך. בענייני מאהב, בפועל אתה כבר לוקח בו חלק)
לגבי הלאום:
את כל הדקונסטרוקציה של הלאום גם אני מכיר. אני עצמי לא מתחבר לעניין הזה של דגל, סמלים, מנהיגים וכיוב'. כל שימוש בפסל ומסכה זר בעיניי. אני מסוגל לאהוב את זה שאינו יהודי, באותה מידה שאני אוהב יהודי (וכן, גם לי הלכה רבע משפחה בשואה). אבל ברור לי שאני חריג בנוף. למרות שלאום נראה לי דבר מוזר, אני רואה שעבור רוב האנשים, הלאום מדבר מאד. הוא קיים בכל מקום בעולם כיום. יש לו כוח עצום. אינני יודע איך זה בדיוק נוצר, ומה יוצר אותו (אם כי יש לי תחושה שלאליטות האינטלקטואליות יש תפקיד מרכזי בעיצוב הלאום). אבל לדבר הזה יש כוח, ואיני מתעלם ממנו. ואני, כמו גולש הגלים, לא מנסה לשנות את כיוון הגל, או לעשות לו דה-קונסטורקיצה, אלא זורם איתו, ומשתמש בכוח שלו, כדי להגיע ליעדי.
לגבי הפתרונות החברתיים:
אהבתי מאד. ואני חושב, שבכך כוחכם רב על אותם הלאומיים הרואים בכח כפתרון לכל (אני יודע שיש לאומיים שרואים בפתרונות חברתיים את דרך הפתרון). אני מחזק ידכם.
עדיין אינני שלם בעניין הערבי. אני יודע שכפרטים, יהודים וערבים יכולים להסתדר מצויין. אני יודע שהאליטות שלנו מדירות את הערבים, אבל אני חושב שלאליטות הערביות יש גם חלק חשוב בבעיה. את ההתנגדות הגדולה ביותר לפתרון שלום סביר, אני מוצא בעיקר באליטות הערביות ולא בציבור הערבי, ולא בציבור עצמו (אני זוכר דיון במכון הדמוקרטי, שבו אנשי שמאל-ציוני ניסו בסדרה של פגישות להגיע לפשרה עם אינטלקטואלים ערבים, ויצאו מאד מיואשים. אבל זאת סוגיה שעדיין לא ברורה לי מספיק, ודורשת עוד חקירה ודיון.
האם אתה מכיר את הבעיה?
גופו של עיניין הוא גם צורת הדיבור של האדם שמביא אותו, ולי אין סבלנות כלפיו. טל, ניצן הוא טרול קלאסי. בזמן שאני כותב לו תגובה אני יכול להסמיק בגלגלי העיניים ולהקשיב לפאנק ביוטוב, וזה יותר מהנה… ויותר מועיל.
אני לא מכיר את הבעיה. לעולם לא דיברתי עם אנשי אליטות משום סוג שהוא. הלכתי לשמוע דיונים בעינייני דתיים-חלוניים במועצת העיר של י'ם, אבל זה הכל. כן שמתי לב שיש הרבה בעיות בניסיון ליצור ארגון שמשלב יהודים ופלסטינים (יש משקעים רגשיים רבים), כמו מע'ן למשל. אבל בסופו של דבר, זה מכשול, לא מחסום. כמעט כל מי שנולד בישראל או פלסטין מותנה למאבק אלים. זה לוקח זמן לפרק את ההתניות.
לגבי המאהב. בסדר, אני אשים עין על התנועה לדמו' ישירה. אולי אוכל ללמוד על פרקטיקה שונה מהרגיל של טיפול במחלות חברתיות.
לגבי הלאום. דוד שלי היה פעם גולש. אחד מהטובים של חופי ת'א, אומרים. אני חושב שיש לו עדיין את הגלשן בבוידם. למרות שגם אני גרתי רוב חיי לא רחוק מהים, וכילד אספתי פסולת מהחול המזוהם בחוף סידני אעלי בהרצליה, לא גלשתי ממש אף פעם. אני חושב שמה שתמיד הפחיד אותי זו סצינה שראיתי בסרט ישן, שבה בחור אחד גולש על גל עצום, ואז הגל מתקפל ויוצר צינור שכולא את הבחור בתוכו, והבחור מסתובב עם המים עד שהוא נחבט בקרקעית והמפרקת שלו נשברת. דוד שלי הוא הכי לאומני במשפחה שלי. הוא אדם סבבה, אני מקווה שהרופאים ימצאו דרך לתקן לו את עמוד השידרה… כל הספורט הזה לאורך השנים די דפק לו את הגוף טוטאלית.
http://www.haokets.org/default.asp?PageID=10&ItemID=4719
והטרול התכוון להסכים עם טל ולהתנצל על ההגעה לטונים גבוהים מצידו… הדיון הזה בהחלט חסר מטרה.
כן, מזדהה עם הכתבה של עמוס גולדברג. יש לנו דרך ארוכה של ברור הדדי. אבל אם אנו מחפשים את האדם, ואת השיוויון, והאנושיות, עלינו להתחיל ללכת בדרך הזאת.
בזמן האחרון חשבתי על קיום דיון עם אינטלקטואלים מהציבור הפלסטיני. האם אתה יודע כיצד ניתן ליצור כזה תהליך?
לגבי הדיון של שניכם.
ראשית, אם רוצים להגיע להבנות, יש צורך לדעת איך לדון בצורה פוריה. כנראה שהדיון בינכם הגיע לנקודה בלתי פוריה, ואז צריך לברר למה. אומנות הדיון הפורה, היא אומנות שלדעתי, כל משכיל, וכל מי שמעוניין בהדברות, כבסיס לשלום חייב ללמוד ולהשתפר בה.
אנא, אשמח להבין היכן התחילה "ההתרסה". אשמח להבין מה עיצבן?
אני מכיר את ניצן כבר זמן רב, והוא תמיד בן שיחה נעים ומשכיל. וגם השיחה איתך, איתי, תמיד נעימה לי.
איתי, מה עשה ניצן, שהרגיז אותך? ניצן, כנ"ל.
שבת שלום לשניכם.
טל,
בענין דיונים עם אינטלקטואלים, אני ממליץ על הספר "של מי הארץ הזאת" . אפשר לקרוא את הפרקים כ- PDF כאן : http://www.idi.org.il/ResearchAndPrograms/Shesa/Pages/Research_and_Programs_Shesa_Main.aspx ללחוץ על הלינקים של כל ישיבה -> "להורדת פרוטוקול הדיון". זהו אמנם דיון של אזרחים ישראלים, ערבים ויהודים, אבל הוא מאלף. לא ידוע לי על שכבת הוגים ואינטלקטואלים דומיננטית בקרב הפלסטינים.
וואו חוד, תודה שהזכרת לי את הדיון הזה.
בעבר ראיתי רק את פגישת הסיכום שלו, וראיתי את האכזבה בפניהם של הישראלים (היה צילום וידאו של הדיון).
אני נוטה לחשוב שהבעיה העיקרית שלנו, שהדוברים הערבים מדברים עליה שוב ושוב, היא שאנו לא יודעים מה אנו רוצים מעצמנו. אנו לא יודעים מה זה "יהודית". יש לנו חולשה פנימית באמונה בעצמנו.
בתקופה האחרונה אני שואל חברים חילונים, מה זה עבורם היהדות, והם לא יודעים ממש להגדיר.
תודה על הקישור, ממשיך לקרוא.
אני חושב שהבעיה העיקרית שלנו בכל הקשור לסכסוך הערבי-ישראלי היא שעוד לא קלטנו את גודל הכאב והרצון של הערבים שאיבדו את אדמתם, = הפלשתינים וערביי ישראל. זה אמור להיות ברור כשמש בצהריים. אין עם בעולם ולאורך כל ההיסטוריה שהתפייס עם מי שכבש את אדמתו. האירועים בעשרים השנה האחרונות אמורים היו לנעוץ את ההבנה היטב. וכך גם דברי הערבים עצמם. לא יהיה פיוס עם הפלשתינים, נקודה. אבל איכשהוא, אנחנו מצליחים להמשיך להדחיק.
ענין ההגדרה העצמית שלנו כיהודים על הרבדים שבה – זהות אתנית, תרבות, דת – אכן טעון בירור וזה תהליך פנימי שיתמשך הרבה שנים, אבל הוא לא גורם עיקרי בסכסוך.
חוד,
לפי מה שאתה אומר, העניין יוכרע רק בחרב?
זה לא מה שאני מוצא ברחוב. אני עובד ברעננה, ופוגש שם היום המון ערבים, שנראים כמעט כמוך וכמוני. בהתנהגות, בלבוש, בהכל (הדרך היחידה להבדיל בינם לבין היהודים היא בכיסוי הראש של הנשים, ובשפה הערבית).
לפחות על פי הפרוטוקולים המופיעים, במכון הדמוקרטי, אין דרישה להשמדת ישראל, אלא לשיוויון.
הצעקות להשמדת ישראל באה מהפלגים הקיצוניים של ערביי ישראל, ומחלקים מהרשות הפלסטינית.
אינני בטוח שעלינו לנהל את חיינו על פי הקיצונים. אני יודע שהקיצונים הם מיעוט, שמצליח להשפיע, רק כי הטלויזיה נותנת לו מקום. אני חש, כי אם לא ניתן לקיצונים מקום נרחב כל כך להשפיע, יכול לצמוח כאן רוב שפוי.
מה דעתך?
העניין לא בהכרח חייב להיות מוכרע בחרב, אך קשה לדמיין שהפלשתינים יבלעו את ישראל- בטח אחרי מה שעשינו להם ב60 השנים האחרונות.
העובדה שברחוב ברעננה ובמכון הישראלי לדמוקרטיה אין קריאות שמד, אין זה אומר שאותו הדבר חל גם בשטחים. האמונה הדמוקרטית שלנו היא "הקיצוניים הם מיעוט קולני" והשאלה שתמיד נשאלת ונותרת בלי תשובה: אז איך שכל השאר שותקים? ולא שתנאי החיים שלהם מספיק טובים בשביל שישתקו.
טל, אני חושב שאתה מאוד מוכוון מגע אישי ואנושי – אופן אינטראקציה שאתה שוחה בו להפליא – וממעיט בחשיבות המומנט הלאומי, העממי, במיוחד אצל הערבים.
כאשר הפלשתינים חושבים על מצבם, רצונם וההכרה בהם, הם מרגישים קצת באזור הדמדומים. זה כמו שמישהו יבוא ויחתוך לך את הידיים ואת הרגליים, ויש אנשים בעולם שמסבירים לך שזה בסדר, שאתה צריך להבין אותו, היו חסרים לו כמה איברים בעצמו.
צדק עבורם משמעו חזרה למצב שלפני הציונות, בו אדמתם היתה שלהם ושל עמם. אבל כשהם מדברים בזירה הבינלאומית, הם מרגישים שהם צריכים לתמרן, להגיד דברים בזהירות. לגשש כל הזמן את גבולות הלגיטימיות של מה שמותר להם לומר.
ערביי ישראל הם סיפור קצת יותר מורכב. יש שם דינמיקה. אבל עדיין, אילו בא מלאך ובידו לוח עם כפתור שבלחיצה מבטל את קיום היהודים כאן, רובם ככולם היו לוחצים עליו. אלה לא רק המנהיגים שלהם. ראה למשל מימדי הכחשת השואה ( 40% ) וההזדהות עם אויבי ישראל במלחמת הלבנון השניה וב"עופרת יצוקה" ( http://soc.haifa.ac.il/~s.smooha/uploads/editor_uploads/files/ArabsinIsrael_theSecondLebanonWar.pdf ) . וכפי שאמרתי, הדבר צריך להיות ברור כשמש בצהריים. כל עם אחר בהיסטוריה שהיה במצבם הרגיש כך.
לגבי החרב.
ראשית, כאשר אומרים לי "אז לנצח נחיה על החרב ??" אני עונה : קודם כל – לנצח נחיה. האמצעים משתנים על פי הכרת המציאות.
ואני חושב שאפשר לבנות תכנית פינוי-פיצוי לתושבי יו"ש, שיהיה לה סיכוי טוב להצליח. אחד התנאים לכך הוא לראות אותם באמת. יש לנו עוד דרך לעבור עד לשם.
פרט לאפשרות של תכנית כזו, נדמה לי שהמצב הנוכחי טוב יותר מכל השינויים המוצעים בו.
ניצן,
ערבי חביב אמר לי פעם…. תראה את שכם. יש בה רבע מיליון בני אדם. מתוכם 250 – 1000 איש עוסקים בטרור או התנגדות (ומתוך המיעוט הזה, הרוב הוא סתם חברי כנופיות). האם אינכם שמים לב שיש עדיין 249,000 איש שלא משתתפים במעגל האלימות?
אותו דבר למדתי גם לגבי קדומים (השכנה של שכם). גם כאן יש מיעוט מילטנטי. הוא ממש לא מייצג את הרוב. בגלל תרבות הטלויזיה, ובגלל שנוח לנו לשמוע את הצעקנים אנו מאבדים חלק עצום מהתמונה. אולי את החלק העיקרי.
וזה לא אומר שתושבי קדומים לא היו שמחים שיום אחד יעלמו כל ערביי יש"ע (כמו שאומר חוד). אבל הרוב למד להסכין עם הערבים החיים סביבינו. ולרוב חשוב שמערך החיים עם הערבים יתנהל על פי אמות של צדק, ואנושיות סבירה. כך זה הרוב. הוא פרגמטי. ואני חושב שכך גם לגבי ערביי ישראל.
חוד,
איזה כיף לראות איך אתה שולט בחומרים הנוגעים לערבים
אני ער שהבעיה קיימת יותר ברמה הלאומית.
סמוחה מציין שלוש סיבות לניגודיות:
1. ערביי ישראל, הם חלק מהאומה הערבית, והם תוצר של ניצחון/כיבוש 48.
2. הם צופים בעיקר בתחנות טלויזה ערביות, וזה מקור האינפורמציה העיקרי שלהם. אני שומע זאת גם ממקור אחר. ונדהמתי לגלות כי "מיין-קאמפ", הוא ספר נקרא בציבור הערבי-ישראלי (אם כי מהתחושה שלי הוא נקרא, כיוון שבחברה הערבית יש כמיהה תרבותית לדיקטטורה).
3. אפליה בחינוך, במקומות עבודה, בשטחי אדמה (על פי תפיסתם) וכיוב'.
מצד שני יש את הפרגמטיזציה:
אני חושב שערביי ישראל בכ"ז מעדיפים את הדמוקרטיה הליברלית, עם השוק החופשי, על פני כל חיים במדינה ערבית אחרת. נדמה לי שאם נעשה משאל האם להעביר את טירה-טייבה-קלאנסוה, לרשות, הם יעדיפו אלפי מונים את החיים בישראל.
שמתי לב, כי מאז ארועי אוקטובר 2000, יש התמתנות בהתבטאויות של ערביי ישראל (גם סמוחה מציין זאת). גם מאז, ניתן לראות אותם יותר ויותר משתלבים בשוק העבודה הישראלי (רואים זאת היטב בכפר-סבא וברעננה).
צריך לבדוק בקרב הצעירים, מה אחוזי הצפיה בטלויזיה הישראלית. כשאני רואה איך הולכים ערביי המשולש, ברור לי לחלוטין שהם מושפעים מתרבות המערבית, המוקרנת בטלויזיה הישראלית. ההתנהגות שלהם מערבית. הנשים עושות ג'וגניג. הנערות מתלבשות כמעט כמו יהודיות (למעט כיסוי ראש, לפעמים).
לגבי מקומות עבודה, אני מקווה כי המצב ישתפר, והמעמד הבינוני בציבור הערבי-ישראלי יתחזק. המעמד הבינוני, הוא הרבה פעמים בעל הכוח האמיתי.
אני חש שיש כאן שינוי, ברמה הלאומית.
כאינטלקטואלים יהודים, אני חש שעלינו למצוא גשר לציבור הערבי.
אם כי, כנראה תמיד צריך להיות עם היד על הדופק, ולראות האם סוג החיבור ההולך ונוצר, יעמוד גם בימי מלחמות.
מה דעתכם?
: )
בלוג טוב כאן : http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=629212&blogcode=11609301 ,
והבלוג הפוליטי של אותו כותב : http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=637186
אכן הציבור הערבי מרוצה מהנוחות כאן יחסית לזו שבמדינות ערב אחרות, אבל בכל הקשור לסכסוך הערבי-ישראלי, באופן טבעי הוא נוטה לצד הערבי. כדוגמה – שונה לגמרי, אבל בכל זאת – אפשר לדמיין מה ירגישו יהודי ארה"ב אם הצבא האמריקאי יפציץ את ישראל כפי שהפציץ את בוסניה.
הגשר היחיד שיכול להחזיק במצב סכסוך אתני הוא קשרי דם, כלומר נישואי תערובת, וגם זה לאחר מספר דורות. ביוגוסלביה-לשעבר משפחות נקרעו לאורך קוים אתניים.
על כל פנים, את עיקר דברי כיוונתי לענין ערביי יו"ש ועזה.
בשכם יש על פי ויקיפדיה 134,000 תושבים.
כל החי"ר הסדיר של צה"ל מונה פחות מ-20,000 איש, מתוך אוכלוסיה של 6 מיליון יהודים. כלל אצבע לגיוס מלא של אוכלוסיה נשאר כפי שהיה מימי התנ"ך – עשרה אנשים למאה, מאה לאלף.
טל,
250-1000 עוסקים בטרור באיזה מובן? מכינים את עצמם להתאבדות? מסיעים מתאבדים? מכינים את הפצצות? ומה עם אלה שתומכים בהתאבדויות? ואלה שמשתתפים בתרבות השהאידים? ומה עם הנוער הפלשתיני, שבמשך קרוב לשני עשורים, הודות לאוסלו, מחונך על ידי גוף טרוריסטי שמלמד אותם לשנוא? הרי בועידת הפת"ח האחרונה כבר מסתמן שהפרגמטים, דוגמת אבו-מאזן וחבר מושחתיו, עומד להיות מוחלף בחבורת צעירים ששים אליי קרב.
הפרגמטיות, שבמקרה שלנו אנו מגדירים אותה כ"רצון לפשרה", היא לא כדאית מבחינת הפלשתינים: האינתפיאדה הביאה את ישראל לשולחן המשא ומתן, הטרור הביא קבוצות בתוך ישראל לתמוך במטרתם, הטרור, כמה מזוויע, גרם לישראל לבצע טרנספר לאזרחיה שלה! למה הם אמורים להניח את הנשק כשהם יכולים להיאבק ולקבל עוד? כשקולות אצלנו כבר מדברים על חלוקת ירושלים, על קבלת מספר מסויים של פליטים, הדבר רק מוכיח שהטרור מנצח! אם אני הייתי בצד השני, הייתי תומך בלב שלם בפיצוץ אוטובוסים בתל-אביב: זה כלי אפקטיבי להשגת "המטרות הלאומיות".
כמו כן, יש צורך להבין ש"פתרון צודק", הפתרון הפרגמטי לדעת חלקנו, הוא השפלה לערביי הארץ ותקיעת שני העמים במצב של דו קיום לחוץ: מצד אחד המדינה היהודית, שתהיה כשבר כלי אחרי עזיבת חבלי מולדת היסטורים והתחלת הפקפוק המתבקש בזכותנו גם על תל-אביב ויפו ומהצד השני מדינה פלשתינית שתראה כמדינת עולם שלישי, עם המוני הפליטים שיגורשו אליה מסוריה ולבנון. רוצה לדעת איך אז ייפתר הסכסוך בין שני הגופים? כמו ביגוסלביה לשעבר…
בנוגע לערביי הארץ, יש לתהות מדוע הם יסרבו להצטרף לאחיהם הפלשתינים- האם זה מפני אהבת האומה היהודית, או מפני אהבת שירותי הרווחה היהודים? לנוכח התמיכה באויבינו, קשה לי להאמין שזה הראשון.
סיכומו של עניין- ז'בוטינסקי, ב"על קיר הברזל", הבהיר שקבוצה מקומית לא תקבל כובש זר ובטח כשיש תקווה לגרשו. כל עוד אנחנו נותנים עוד, אנחנו נותנים לקיצוניים הישגים שמראים "הנה, עוד קצת מאמץ והציונים יושלכו לים"; ראה למשל את ניצחון החמאס בבחירות ברשות הפלשתינית כדוגמה לכך.
בסופו של דבר, אני רואה במפעל ההתיישבות מעבר לקו הירוק בהחלט מפעל גישור- גישור בין הריכוז היהודי בשפלת החוף לגדה המערבית של נהר הירדן, תהליך בו נשיג שליטה דמוגרפית על הגדה במקביל לתוכנית פיצוי-פינוי לפלשתינים שירצו זאת. כן, אלה דיבורים לא יפים ולא דמוקרטיים, ברם אינני מתכוון להמתין שהמצב ידרדר לנקודה בה לקיצוניים האמיתיים משני הצדדים יהיה את הכוח להנחות את הסכסוך האתני הזה למקום בו סכסוכים כאלה בדרך כלל נפתרים.
האם אינך חושב אם כן, שיש לשקול רעיונות אחרים לא על פי עקרון הפשרה הדמוקרטי אלא היעילות המקיאבליסטית?
ניצן, נתחיל מהסוף.
אני חובב מושבע של מיקיאוולי. זאת כיוון שהוא גילה לנו את האמת מאחורי תככי הפוליטיקה. אין לך מורה טוב יותר ממקיאוולי ורוסו, כדי להבין את מחשכי הפוליטיקה. אלא שכיום אינך יכול להנוג בצורה מיקיאוולית פשוטה. מהטעם הפשוט שמיקיאוולי כתב את ספרו בעידן בן שלטו המלכים, ולא היתה תקשורת המונים גרפית יעילה (1521, למיטב זכרוני). כיום חוקי המשחק קצת יותר מורכבים.
לגבי התזה שהצגת. אני חושב שהיא לא נתקיימה בפועל:
באינתיפדת האבנים, אכן נראה היה שהפעלת אלימות על הישראלים תשפיע. הישראלים שעד לפני האינתיפדה ראו ביש"ע, חלק לגיטמי מישראל, ויתרו למעשה על חלק זה. ואז, החבר'ה החביבים מהפת"ח חשבו שאפשר להמשיך כך, וללחוץ עוד קצת. אז התברר שהיהודים לא כאלו פריירים. שהם מוכנים לעמוד על הרגליים האחוריות, כאשר מדובר על פתרון לא דמוקרטי ומסוכן מבחינתם. בחומת מגן, היכינו בפלסטינים בצורה קשה מאד. ערביי ישראל נפגעו קשה מאד. כיום הרשות, היא גוף מקרטע ומסכן. החמאס מבודד, עם אוכלוסיה פנימית עויינת לו.
זאת לדעתי הסיבה שהפלסטינים מנסים לחדש את מאבק האבנים בימים אלו. הם חושבים שלאבן יש יותר השפעה מלנשק. הם יגלו, לדעתי, שמה שחשוב, זה הרצון להגיע לשלום, ולא האמצעי. רק כשהיהודים ישתכנעו שהפלסטינים מעוניינים בפתרון הוגן, הישראלים יהיו מוכנים לשבת איתם באמת למשא ומתן.
הישראלים הוכיחו לערבים, כי הם יודעים להיות יותר מנוולים מהערבים כשצריך.
אישית אני חושב שיש פתרונות טובים יותר. אבל לדעתי ישראל עמדה בהצלחה במבחן, ולא התקפלה.
מקיאבלי מציג את התפיסות לפוליטיקה ומדיניות לכל תקופה- וראה את דבריו, ב"נסיך" אני מאמין, על וויתורים לאויבך כהוכחה עד כמה תחילת המאה ה-16 לא שונה משנות ה30' של המאה ה20…
לעניין התזה: היהודים עמדו על רגליהם האחוריות בחומת מגן אחרי סדרת פיגועי תופת ולאחר שאריק שרון היה צריך לחזור בו מהשטות של "איפוק אמיץ". על אף ההצלחות של ישראל, היא בסופו של דבר-
א. יצאה מעזה.
ב. מוכנה לדבר על וויתור על יו"ש ואולי בעתיד על מזרח ירושלים.
ג. היא הקפיאה את ההתנחלויות.
ד. היא תומכת ברשות הפלשתינית, גוף הטרור שאוזכר לעיל ויש אף קולות בה לדבר עם חמאס.
הישראלים או הדמוקרטיה הישראלית יישברו בסופו של דבר, רק צריך לראות כמה ניתן ללחוץ. הזקנים הערבים של ימינו ברובם כנראה זוכרים את האכזריות של 48', אך כיום עם הנוער המותסס אתה יכול לצפות לא רק לאבנים אלא גם לנשק אוטומטי ובקבוקי תבערה.
חוד,
נכסתי אל הבלוג שלו, וגם שאלתי שם כמה שאלות. עדיין לא קיבלתי תשובות מספקות, מקווה להמשך תובנות.
כרגע אני מנסה לברר לגבי ערביי-ישראל. עולה כי אין כאן אינטלקטואלים משפיעים. ההשפעה נובעת בעיקר מטלויזיה ערבית.
עניין הבאלקן עדיין חידה בעיני. לא מבין איך זה שממלכות ושבטים שהתבססו בבלאקן בסוף האלף הראשון, ואולי בתחילת השני. עברו עליהם כמה מאות שנים תחת כיבוש עות'מני, והנה הם עדיין בדלנים ולאומיים עד כדי מלחמה. לא מבין עדיין את הסיפור שם.
לגבי יחסי לוחמי-אזרחים. אני חושב שהעיקר הוא לבדוק כיצד ניתן לחזק את הצד המתון והפרגמטי.
ניצן,
כנראה שנצטרך להמתין ולראות. אני ראיתי עמידה איתנה, יותר מאשר ציפתי.
אולי זה כיוון שאני צופה בתהליך כבר כמה עשרות שנים, ולמדתי לזהות את הדינמיקה שלו. למדתי לזהות שהישראלים חזקים. הם רק תפסים בטעות על ידי הפלסטינים כחלשים. אבל אחרי לבנון 2, חומת מגן, וריסוק הרשות בידי השב"כ, הפלסטינים למדו שלא כדאי להתעסק עם הכוח הישראלי.
הם מתמקדים בעיקר במלחמה דיפלומטית, ותוקפים את הקשרים שלנו עם העולם.
טל,
הכוח הישראלי הוא לא העניין פה. השאלה אינה האם "ישראל מוכנה לשלוח גדוד מג"ב לרסק לכפר את העצמות" אלא "כמה זמן ישראל תהיה מוכנה לשלוח גדוד מג"ב לרסק לכפר את העצמות". הקרב כאן אינו קרב של כוח, אלא של פסיכולוגיה- מי יכול להחזיק יותר זמן במאבק וכרגע: לא ראיתי שהפלשתינים מבצעים מחוות או נלחצים על ידי ארה"ב…
לעניין יגוסלביה- אני חושב שפיצוח התעלומה נתון על ידי שני גורמים:
א. חלק מהקבוצות האתניות הן מוסלמיות וחלק נוצריות, כך שחלקן נוטרות טינה לאחרות על מעמדן המועדף בתקופת הכיבוש העות'מאני.
ב. ב"הנתגשות הציווליזציות" הנטינגטון מראה שאחרי איבוד של אמונה אחת, אמונה אחרת מתעוררת (אותו הדבר גם ב"אנטומיה של הפאשיזם"): אם עד אותו שלב הדבק היה הקומוניזם, ברגע שהוא מת העמים השונים היו צריכים להחיות מסגרות חברה אחרות.
הלאומנות בבלקן היא לא היוצא מן הכלל אלא הכלל.
השתייכות לקבוצה באופן כללי, וללאום באופן פרטי ( פעם אלה היו שבטים, דתות, אידאולוגיות ועוד ) היא דילמת אסיר אכזרית. אם אתה יותר אוניברסלי, טווח שיתוף הפעולה גדל במידה עצומה ואתו השגשוג. אבל אם פורצת מלחמה, אתה ושושלתך נרמסים. והמלחמה היא סירנה שלטסטוסטרון שלנו קשה לאטום את אוזניו אליה לאורך זמן, והיא תמיד מגיעה, בדרך כלל במהלך חייו של אדם – כך היה עד כה בהיסטוריה.
מכיון שכך, הבדלים קטנים בין אנשים נעשים משמעותיים מאוד. אם בעלה של אחותי הוא בן לאום שונה ממני, האם אני יכול להפקיד את חיי בידיו ? מה אם הוא גדל בשכונה שלי, אבל אמו מחזיקה בדת אחרת ? משל למה הדבר דומה, למטפס הרים שבודק את אחיזת היד הבאה. האם על הבליטה שמימין יש קצת יותר חול ? האם זו שמשמאל נראית קצת רופפת ?
ניצן,
תודה על המידע על יגוסלביה. נוצרים ומוסלמים לא מסתדרים בד"כ טוב ביחד.
חוד, מדוע לדעתך, תרבות, היסטוריה משותפת יביטיחו שיש סיכוי שאותו אדם ישתף איתי פעולה במלחמה, יותר מאשר מי שאין לו את אותם מנהגים או היסטוריה כמוני? יש רעיון?
טל,
אם יורשה לי להיכנס לדיון בינך לבין חוד (השעה מאוחרת ואני תמיד מחפש הקלה מחישובי קינטיקה כימית :X)- אתה בוטח יותר במי שדומה לך. הזר, זה שהוא בעל תרבות והיסטוריה שונים ממך ולכן, להרגשתך, אינו נמצא איתך באותה סירה או לכל הפחות לא במחוייבות שלך, יראה כפחות מבטיח בתור משענת לשעת צרה.
הנטינגטון עושה יופי של הסבר בנוגע לעניין הזה ב"התנגשות הציוויליזציות".
אהלן -
ידידי חוד התער הפנה אותי לפוסט המרתק הזה שלך, בעקבות הפרק ה-263 בוויכוח המתמשך שלנו, שעיקריו הם: א. האם הציונות היא סוג של קולוניאליזם, ו-ב. האם ייתכן כאן שלום אי פעם.
מהמעט שקראתי בתגובות שלך כאן, לא נראה לי שאוכל לחדש לך הרבה, מכיוון שדיברתי עם אנשים "מסוגי" לא מעט. ובכל זאת, ובהתייחסות לפוסט עצמו: התנהלות הוגנת מול אוכלוסיה כבושה היא גם הישג יוצא דופן ומפעים, וגם סתירה פנימית שאי אפשר ליישב, בגלל יחסי הכוחות. ההתנהגות שלך ראויה להערכה, ובכל זאת, חייב להיות הבדל בין כיבוש שהוא זמני, בהגדרתו, לבין כיבוש קבוע. כלומר, לו היינו מחזיקים בשטחים מאיזה שהיא סיבה בטחונית, בלי להחיל עליהם תהליך של קולוניזציה, הייתי רואה בך אדם הגון לחלוטין. אבל זה לא המצב בשטחים: גם ההתנהלות הכי הוגנת ובגובה העיניים, היא, בעיני, לא מוסרית כאשר קבוצת אתנית אחת בעלת כוח עודף משתלטת על אדמות של אוכלוסיה ילידית חלשה יותר. מהבחינה הזאת, יהודים רבים עוד בתחילת המאה הקודמת ראו את הבעייתיות בדרך החשיבה והפעולה של הציונות, (אחד העם, מרטין בובר, הנס קוהן ואחרים). אין לי מושג איך הייתי פועל לו הייתי חי באותה תקופה, ואני משתדל להימנע משיפוטיות (שהיא בעיני יישום פופוליסטי של ביקורתיות ברוכה). אני יכול להגיב רק על מה שאני רואה ומבין בכמעט חמישים השנים בהן אני נמצא כאן, ולפי הבנתי, כל יום של המשך הכיבוש מרחיק את הרגע שבו אפשר יהיה להתחיל לחשוב על עתיד של רווחה וכבוד הדדי. הסכם אוסלו היה הזדמנות – אבל כמו שאתה יודע, מספר היהודים מעבר לקו הירוק גדל פי 2, מיום חתימת ההסכם ועד הפיצוץ בקמפ דייויד. אם פעילות הקולוניזציה היתה נפסקת ב- 93 כל הדיונים היו נראים אחרת, לפחות מבחינתי. מכיוון שהקולוניזציה נמשכת, גם התנהלות הוגנת ביותר – שהיא היוצאת מן הכלל – לא תמנע את ההתנגדות.
כך שאני לגמרי מעריך את המחויבות האישית שלך לערכים, ואני מאמין שאתה בהחלט אדם יוצא דופן וראוי להערכה. אבל הסיטואציה, מה לעשות, היא בלתי מוסרית בעליל. אני משוכנע שבאלג'יר היו גם קצינים ישרים וצרפתים הוגנים, אבל זה לא שינה את העובדה שהם היו כובשים, וככאלה בלתי-מוסריים.
שני נ.ב.
1. גם אני תומך בדמוקרטיה ישירה.
2. אם אני זוכר נכון, השתתפתי בשתי הפגנות חשובות בשנות השבעים והשמונים. אחת – נגד כניסת יהודים לבית הדסה בחברון, והאחרת – נגד הקמת קדומים… מקווה שלא תחזיק את זה נגדי, אבל אני עדיין מאמין שהיה עדיף שקדומים לא היתה קמה, ושכל מפעל ההתיישבות בי"שע לא היה מתרחש מעולם.
שלום דני,
נתחיל במה שאנו מסכימים עליו.
א. בכך שקיימים כאן עם/קבוצה של אנשים משוללי זכויות דמוקרטיות, ובלי מדינה שתאפשר להם את הזכות להגדרה עצמית. ובכך שההתנהגות שלי כקצין, אינה יכולה להמעיט בגודל הבעיה.
ב. בכך שאני מעניק נקודות זכות לכל מי שעושה דבר מה למען אמונותו, במיוחד אם הוא פועל בצורה דמוקרטית. ואין זה משנה אם הוא פועל נגדי או בעדי
עכשיו, לגבי נקודות המחלוקת:
קולוניאליזם:
קלוניאליזם היא שיטה שהאירופאים פיתחו כדי להשיג משאבים וסחורות בזול, ולמכור אותן ביוקר באירופה, ובכך להעשיר את המדינה הקולוניאליסטית. השיטה הזאת הוחלפה מאוחר יותר בגלובליזם, הלגיטמי יותר. אינני רואה שום קשר בין הקולוניאליזם לכיבוש יש"ע. כשכבשנו את יש"ע, חזרנו לארץ אבות. שילה, אלוני ממרא, עלי הם ישובים בתנ"ך, בהם התנהלו אבותינו. בשומרון ויהודה התנהלו רוב סיפורי התנ"ך הארץ-ישראלים. אין דין אלג'יריה, שלצרפתים לא היה אליה שום קשר, לדין יהודה ושומרון. הסיבה לכיבוש, הוא חזרה לארץ אבות. זאת למיטב ידעתי, היתה התחושה בקרב רוב הציבור לאחר מלחמת שש הימים. ולכן אנו נקראים מתנחלים. אנו נוחלים ארץ אבות.
אני מניח שדיין וחבריו ברפ"י ומפא"י הניחו שניתן יהיה להשיג שלום בארץ ביחד עם הפלסטינים. שהפלסטינים רק יראו את יופי בלוריתנו, וירצו לחיות תחת צילנו לעולם ועד. אבל לא כך התפתחו הדברים, והקונפליקט הלך וגדש.
כך שכיום אנו אכן בקונפליקט בין הפלסטינים לבינינו, ולמעשה גם בינינו לבין עצמנו.
הציבור הישראלי לא החליט עדיין מה לעשות עם יו"ש. מצד אחד ברורים לחלק מהציבור הבעיה של זכויות אדם, ומצד שני חלק גדול מהציבור דבק בנחלת אבותיו. וכמו כן, נראה כי הפלסטינים, אם רק ניתן להם מדינה משלהם, יהפכו את יו"ש לקן צרעות, בדומה לעזה. חלק מאיתנו (בכללם יהושפט הרכבי ובוגי עילון), מערכים כי הפלסטינים אינם מעוניינים בסיום הסיכסוך, אלא בסיום מדינת ישראל.
כך שנכון להרגע הקונפליקט תרם הסתיים.
כאזרח וקצין במילואים, אמשיך להתנהג כמיטב יכולתי על פי קודיי מוסר דמוקרטיים, עד שהציבור הישראלי יחליט מה לעשות ביו"ש. אינני רואה בישיבתנו ביו"ש קולוניאליזם. כפי שציינתי בתחילה, השימוש במילה קולוניאליזם מתאים אולי לאירופאים שאינם מבינים את המתרחש כאן, אך לא לישראלים שיודעים שלא הוצאנו שום רווח כספי מיו"ש, אלא להפך, רק הפסדנו.
דמוקרטיה ישירה:
באופן אישי, הפתרון שאני מציע למצב שונה מכל הנאמר לעיל. כשאני מנסה להבין את מקורות הסיכסוך, אני מוצא שני מקורות עיקריים. הראשון הוא חוסר היכולת שלנו לקבל את הפלסטינים, וחוסר שיוויון ההזדמנויות. התיחסנו אליהם בזלזול. פגענו בכבודם בכל מחסום אפשרי. לא נתנו להם חופש ביטוי בכנסת, לאחר שכבשנו את יש"ע. הדבר הוביל למרמור עז, שעליו רכבו פוליטיקאים מחרחרי מלחמה מהצד הפלסטיני. וזה מוביל לסיבה השניה לסכסוך. אש"פ: אש"פ נולד מתוך מלחמה ומאבק. הפולטקאים שלו למדו לדבר רק מלחמה. הם צריכים את המלחמה כדי להתקיים, וכדי להצדיק את קיומם. הם כ"כ מושחתים, שרק מאבק מתמיד בישראל יכול לכסות על ערוותם המוסרית, בפני בני עמם. זאת הסיבה שהפת"ח קרס תוך כמה ימים אל מול החמאס. במצב הזה, לא יכול הציבור הפלסטיני לפתח דרכי שלום. המנהיגים שלו, רואים במלחמה חזות הכל.
ולכן הפתרון שאני מציע הוא אחר ומורכב יותר. הוא פונה במידה מסויימת אל פתרון הקנטונים והדמוקרטיה הישירה בשוויץ, אך הוא עדיין לא גמור. אני עדיין לא יודע מה יהיה בדיוק אותו פתרון. אני יודע שיהיו בו כמה אלמנטים, אך אינני יודע איך הם ישתלבו. אחד האלמנטים נועד לטפל בבעיה שיצרה את הסכסוך. יהיה עלינו לחזק את המוסר הישראלי. על פי ההמוסר שנמצא בתנ"ך, עלינו לתת לגר יחס שווה. עלינו להמשיך להיות חברה יצרנית וחדשנית, ובמקביל, לשלב את האוכלוסיה הערבית-ישראלית ואולי את הפלסטינית בצורה שווה בתוכנו. עלינו לייבש את מקור השנאה, ולהצמיח מקור לשיתוף פעולה. כבר כיום ניתן לראות בפועל כי האוכלוסיה הערבית-ישראלית משתלבת יותר ויותר בחברה הישראלית. לפעמים כשאני רואה ערבים ברעננה ובכפר-סבא, הם נראים לי חלק מהחברה הישראלית. עלינו לאפשר את המשך השתלבותם בחברה, ולאפשר להם שיוויון הזדמנויות, וכבוד תרבותי.
מצד שני עלינו לדאוג לצמיחתה של פוליטקת שלום אצל הפלסטינים. לדמוקרטיה ישירה, בסגנון השוויצרי יש יכולת מוכחת לעשות זאת (בשוויץ קיימים ארבעה עמים שונים ושתי דתות. בעבר כולם נלחמו, ועם הזמן הם התאחדו, בזכות האוטנומיה והדמוקרטיה של כל קנטון). הייתי רוצה לבחון יותר לעומק את האפשרות להחיל בא"י/פלסטינה דמוקרטיה ישירה כחלק מהפתרון אותו אני מחפש.
היכן תחלוק עלי?
כיצד אתה מאמין שניתן להגיע לסיום הסיכסוך?
יום טוב,
טל
טל -
(:
יש יותר נושאים שבהם אני חולק עליך מאשר זמן לפרט… הנושאים הפחות עקרוניים הם שחיתות פת"ח למשל, שאין ספק שהיתה קיימת, אבל באותה מידה הייתי יכול לטעון שהשחיתות בשלטון הישראלי – שלא נופלת ממנה – היא הסיבה שישראל ממשיכה לטפח מנטליות של מלחמה בקרב אזרחיה. או, המשפט, "עלינו לדאוג לצמיחתה של פוליטיקת שלום אצל הפלסטינים" שהוא בעיני משפט ריק, שלא לומר מקומם. באפריל שהו בבתי מעצר 335 קטינים פלסטינים, מהם 32 בגילאי 12-15. http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1171021.html אני יודע קצת על הליכי השיפוט של פלסטינים בארבעים השנים האחרונות, אם לתת רק דוגמא אחת קטנה לכך שהדרישה ל"פוליטיקת שלום" אצל הפלסטינים מצד הכובש היא, במקרה הטוב, צבועה.
אפילו המשפט "הציבור הישראלי עדיין לא החליט מה לעשות עם יו"ש" מעידה, בעיני, על מבט של כובש, שלא לומר קולוניאליסט. לציבור בארץ אין שום זכות להחליט מה יהיה גורל "יו"ש", יותר מאשר לפלסטינים ביו"ש יש זכות להחליט מה יהיה גורל ת"א או הרצליה.
(אה, ובדיוק כשאני עומד להגיע למנה העיקרית – הציונות בהקשר של קולוניאליזם – הילדים שלי מאד צריכים אותי בעניין חילוץ אטבים משרשראות של אופניים. זה יחכה להמשך, ברשותך)
דני,
לעניין שחיתות ומלחמה – מסכים גם מסכים. הן בצד הישראלי והן בצד הפלסטיני (ולראיה, ע"ע אהוד ברק).
לגבי ההתנהגות של ישראל כיום:
מסכים. אנו פועלים באגרסיביות ויוצרים רוח מלחמה אצל הפלסטינים.
כשאני מדבר על יצירת אווירת שלום, אני מדבר על דור חדש, שיצמיח כאן רוח של שלום. אני מוצא שהשלום צריך להתחיל אצלנו. בחשיבה שלנו, במנטלות שלנו, בשיח שלנו. ועלינו לעודד את החלקים שוחרי השלום בצד הפלסטיני. כך אני מאמין שניצור חברת-שלום.
החלטת הציבור הישראלי:
ברור שזה נובע ממצב של כיבוש. נכון להיום, ישראל היא הריבון. בידיה הכוח להחליט מה לעשות עם יו"ש.הפלסטינים יכולים להחליט מעכשיו ועד עולם, אך אין להם הכוח לבצע את ההחלטה. ההחלטה הזאת יכולה להתבצע מתוך דיאולוג שלום עם הפלסטינים או מתוך מלחמה וטרור, בהתאם למנטליות של שני העמים. נכון להיום, הישראלים לא החליטו מה הם רוצים מיו"ש (או מעצמם). הפלסטינים לא עזרו לנו להשתכנע שיש לוותר על יו"ש. הם כן הצליחו לשכנע אליטה מתוכנו לוותר על רצועת עזה.
מחכה להמשך הדיון