טל,

כפי שלבטח ראית, הזירה הגיאו-פוליטית העולמית היא כיום פחות ופחות המגרש הבלעדי של העולם המערבי. אם פעם כל ענייני העולם הוחלטו בלונדון, פריז וברלין, הרי שהיום זה מתחלק בין וושינגטון, מוסקווה, בייג'ינג וכו'. אני ממליץ לך על "התנגשות הציווליזציות" של הנטינגטון ועל סיקור ממוקד: http://sikurmemukad.com/ שעושה ניתוח נהדר של המתרחש בעולם מזווית ראייה של "המלחמה הקרה השנייה" (פרטים באתר).

בנוגע לגולדסטון- קראתי חלקים נבחרים וחשכו עיניי. כתבתי על זה בבלוג, פשוט לחץ על "גולדסטון" בתגיות ותגיע לריכוז חומר בנוגע לכמה הדו"ח הזה חד צדדי.
בעניין האלימות והמתנגדים שלנו:

1. דרכים נבונות יותר להילחם אומרת קודם להיות יותר הומאני בנוגע לאויב, שנית להשקיע יותר כסף על חיסול כל פעיל של האוייב ולבסוף להעדיף את ביטחון האוכלוסיה האזרחית יותר מצה"ל. עם גישה כזו לא נוכל לנצח את המלחמה בטרור. זה כמובן לא אומר שנהפוך לרוסיה ונסב את עזה לפארק חנייה, אולם קצת פחות הומאניות ונראה הרבה יותר בעיניי בעלי הברית.

2. רוב הגולשים שדיברתי איתם לא עד כדי כך מתעניינים במה שקורה פה. כן, חלקם בהחלט בטוחים שאנחנו חור במדבר עם גמלים וללא רכבות וכן יש צורך לאומי בהסברה בשביל לנצח במלחמת דעת הקהל אולם בוא נודה בזה: בסופו של יום אין לנו נפט ואנחנו הפעם חמושים כמו גוליית. אני מעדיף להיות שנוא ומנצח מאשר אהוד ומפסיד.

"ולמעשה, האמנות הללו לא כובדו יתר על המידה גם על ידי הדינות החותמות עליהן." – האמנות נכתבו כדי שמה שקרה במלחמת העולם השנייה לא יחזור.
"נזק שהפלסטינים מצליחים לייצר מאז 1968" – או אנחנו. לי באופן אישי קשה לחשוב שאני בצד הצודק כשכולם מדברים על "הסברה" ולא "הוצאת האמת לאור". גם חשיפת אמת היום בישראל, אם היא לא משרתת את ההסברה, היא נחשבת בגידה. לכן אני חושב שישראל אשמה בתדמית שלה, ואחת הראיות היא זה שהיא מחפשת איך להסביר ולא איך לבער.

"אירגוני זכויות האדם מתייחסים לעופרת יצוקה, כאילו היה זה טיול שנתי, שאסור שיהיו בו נפגעים, והלאומיים דוחים כל ביקורת." – יש לינקים? אני ראיתי ביקורת הדדית כלפי החמאס וישראל. הביקורת אל ישראל היתה שהיא ירתה על מטרות של סיוע אירופאי ואזרחיות מובהקות.

"במקום זאת, אולי הגיע הזמן, לנסות ולהבין מה מותר ומה אסור במלחמה? האם לא הגיע הזמן לנהל על כך דיון אמיתי?" – אתה אומר את זה כאילו לא התנהל מעולם דיון בנושא. זה לא נכון. אין דרך אחת מקובלת. ניסו להציג רעיון שהצדדים השונים יתמכו בו באמנות, אבל כל פעם שמקרה מבחן עולה הצדדים מתלוננים שהשני מפר את החוקים אז גם הם יעשו את זה או שהמדינות החותמות לא עשו את זה בעצמן וכו'.
אולי כשיענישו את מי שעובר על החוק (ואני מתכוון פה למשל על ענישה ואולי חרם כלפי ישראל וגם הפלסטינים) יתחילו לצייט לחוקים האלו. אני חושב שהם סבירים מאוד.

"תושבי המדינה. היום המצב הוא שכל אחד צועק. אירגוני זכווית האדם משמיצים את ישראל בעולם, ועוזרים בכך לתעמולה הפלסטינית (נרצה או לא נרצה, זאת התוצאה)." – אני לא מסכים עם הטענה הזו. ישראל היא דמוקרטיה. ישראל מבצעת פעולות ולאנשים שונים יש דיעות שונות בנושא. ארגוני זכויות האדם לא "משמיצים", מהנסיון שלי הם לוקחים פיסות מידע אמיתיות ומנתחים אותם על פי אמות מידה שכל אדם נייטרלי יקבל. כשהארגונים האלו מגיעים למסקנה שלא קיימנו את זכויות האדם שוב ושוב, בעיני זה אומר שמשהו לא בסדר אצלנו, לא אצל המבקר.

אם יש בעיה בנושא הזה, זה שקובעים חוקים בינלאומיים לאיך אסור לנהל מלחמה, ואז כשעוברים עליהם לא עושים כלום בנידון. מחבלים פוגעים בישראל – לא עושים כלום לפלסטינים. ישראל פוגעת בחפים מפשע בכוונה – לא עושים כלום לישראל.
האו"ם לא צריך אפילו להזיז חייל אחד. הם יכולים לכפות חוקים באמצעים כלכליים. אחרת בשביל מה חוקקו אותם?
הדבר הזה מעביר את כל כובד המשקל על הארגונים שמאמצים את הקודים האלו. הם מוצאים את העבירות ומתריאים עליהם, ואז בגלל שאף אחד לא מייחס לחוקים חשיבות, הם פשוט מקבלים בראש על זה שהם עושים לכולם שם רע.
זה מצב שממנו על האזרחים החפים מפשע נפגעים, וכל הרודנים זוכים.
ועכשיו אני צריך ללכת לברר מה הקטע של הקרן החדשה לישראל. זה כנראה משהו של אנשים שרואים טלויזיה או קוראים עיתונים.

ניצן,

מדוע אתה מעריך ששהכוח המערבי יעלם?

לגבי גולדסטון, לא קראתי את הדו"ח עצמו, רק את תגובת גולדסטון לביקורת עליו. הוא טוען כי גם החמאס הואשם בפשעי מלחמה. השאלה האם קראנו את הדו"ח, שאנו כיולים לטעון לחד הצדדיות שלו, או שאנו ניזונים מתקשורת שיכולה להציג מצג מעוות, כפי שאנו יודעים.

1. אין בעיה עם תקיפה חזרה: השאלה היא המדיתיות: כלומר ישראל חותפת "רקטות לשטחי הנגב", ובתמורה מפוצצת אוכלוסיה רכה ומסכנה (כך זה נראה בעולם). אני יודע שיש דרכים יותר נבונות להילחם. לצערי לא הופעל על צה"ל לחץ למצוא דרכים כאלו.
2. לגבי אינטרסים אני מסכים: אבל יעזור לכולם, אם נמצא דרך פחות אלימה-לא אבחנתית, כדי להתמודד עם האיום הטרוריסטי.

אני חושב, שאם תדבר עם גולשים מהעולם, תגלה שישראל ניראת רע מאד מבחוץ. כאן בארץ אנו מקבלים פרשנות רכה למה שקורה בעזה. בחו"ל, הדברים נראים איומים ונוראים.
ההודעה הקלאסית היא "נורו רקטות על שטחי הנגב". לאחר כמה שעות יש דיווח "שלושה פלסטינים נהרגו בתקיפת צה"ל"… זה יוצר משוואה לא מאוזנת, שבה ישראל נראת מדינה תוקפנית, חסרת אנושיות ורצחנית.

ברוך הנמצא איתמר

אני בהחלט מסכים עם עניין בעיית ההלימה. השאלה האם יש תוכל לצייןנקודתית כלפי אחד הארגונים שהוא מצהיר שהוא אירגון לזכויות אדם אך פועל שלא על פי מצעו?

ברוך שובך טל,

יש משהו שאתה מדלג עליו – בזמן שמדברים על ארגון מסוים, ולא משנה אם הוא בצד הפוליטי שלך או השני, חשוב לבדוק הלימה.
הלימה היא מצב בו ההצהרות שוות למציאות.
כל אדם יכול לשלם אגרה לרשם העמותות ולפתוח עמותה עם כל שם שהוא פנוי. אני יוכל לפתוח עמותה להגנה על מעמד האישה ולהשתמש בכסף ליבוא בחורות מאוקרינה…

הארגונים האלה, מכנים עצמם "ארגוני זכויות אדם", אבל ההלימה למציאות היא בערך כמו של העמותה שלי לקידום האישה, ואפשר לראות את זה מאוד ברור.

טל,

אמנת ז'נבה היא בדיוק ההוכחה לשתי טענות: א. חוקי מלחמה יכולים להתקיים רק במערכת מוסרית דומה ו-ב. האמנות הבין- לאומיות הן תוצר של הכוח המערבי ולכן גם ייעלמו כשהכוח הזה ייעלם.

בעניין העובדה שהמלחמה שלנו לא נראת טוב- כפי שלבטח שמת לב, דו"ח גולדסטון ושאר חבריו "אוהבי האדם" אינם מנסים אפילו להיראות אובייקטיבים. אם הדו"ח ומועצת האו"ם היו אומרים: "הישראלים פעלו בצורה לא כל כך מקובלת אך חמאס דרס כללי מלחמה" נו, בסדר. הבעיה שדו"ח גולדסטון אפילו לא מכיר בעובדה שהחמאס עשה שימוש באזרחים כמגן אנושי (יש אזכור של התופעה אולם הדו"ח תמיד טוען ש"פעילות צבאית באזור אזרחי אינה מראה על רצון לנצל אותו כמגן") שלא לדבר על כך שאנחנו פעלנו באופן סביר בהחלט לעומת שאר "העולם התרבותי".
לפיכך אני מציע שני דברים:
1. להיות עם קו מדיני נוקשה- כיום מדיניות החוץ שלנו היא מין "אנחנו רוצים שקט, פשוט הפלשתינים לא כל כך, לא שאנחנו לא מאמינים בשלום, פשוט…" ועוד קשקשת מתרפסת. ניתן להחליף את זה בהבהרה פשוטה: תוקפים אותנו, אנחנו נתקוף בחזרה.
2.כמובן שיהיו כאלה שיזעמו נורא על "פשעי המלחמה הישראלים" אולם הנה העובדה החשובה: למדינות אין חברים, אלא רק אינטרסים משותפים. אם אנחנו רוצים שמדינות העולם ימשיכו לתמוך בנו, אנחנו צריכים להראות יעילות במאבק באיום הטרוריסטי וכשחקן חשוב במזרח התיכון. חבורת אקדמאים בריטים אולי ימשיכו להאשים אותנו באפרטהייד, אך הממשלה שלהם תשתף פעולה עם ממשלת ישראל.

שלום ניצן,

צ'ר'ציל הגדיר את המלחמה כשני אנשים שלוקחים מפתח-צינורות, ומכים באמצעותם אחד את השני בעוצמה בפנים. עסק לא נעים בכלל.

בימי הבניים, היו קודים של התנהגות במלחמה, אבל הקודים הללו קרסו מול הקשתים האנגלים. מעבר לכך, ברוב ההיסטוריה, היתה האכזריות, הבסיס לכל מלחמה. אונס, רצח וביזה, היו רכיב אלמנטרי מהמלחמה.
באמצע המאה ה-19, החליטו בודדים באירופה, לנסות להגביל את השימוש בכוח במלחמה, רק לכוח הנדרש להשגת מטרת המטרה. והיה ניסיון למזער את האבדות. זה היה הבסיס לאמנות ג'נאווה.

עם הזמן, האמנות הללו התחילו תופסות בין המעצמות האירופאיות. חלקן אף יושם במלחמת העולם השניה. ההשפעה הבולטת ביותר שלהן היה במלחמה בין גרמניה לבריטניה. שתי המדינות הגנו על השבויים של הצד השני. והשבויים שרדו את המלחמה בתנאים סבירים. לעומת זאת בין הרוסים לגרמנים לא נחתם הסכם כזה, ושם מתו מיליוני שבויים בכל צד. כמובן שבצד של פגיעה באוכלוסיה, הגרמנים הפרו את האמנה, ולכן גם הבריטים היו פטורים מהאמנה בנושא זה (בסוף על כל אזרח בריטי הרוג, היו 10 אזרחים גרמנים הרוגים).

בסופו של דבר, הסכמי אמנת ג'נאווה, הם הסכמים המנסים לרסן את המלחמה. אבל שני הצדדים צרכים לחתום עליהם, ולהסכים לשמור עליהם גם בזמן מלחמה. במקרה של ישראל והחמאס, לא נחתם הסכם כזה, ולכן כולנו פתורים.

הבעיה היא שעדיין, על אף שלא חתמנו על הסכם כזה, המלחמה לא נראת טוב במסכי הטלויזיה. ישראל נפגעת ביחסיה הבין לאומיים, כאשר היא פוגעת באזרחים (כולל הגבלה על חופש התנועה שלהם), בעוד שהפלסטינים אינם נפגעים בדעת הקהל העולמית. זה לא עניין מוסרי, אלא עניין צבאי. בסופו של דבר ישראל תלויה כלכלית בשיתוף עם אומות אחרות, ומצב המלחמה והפגיעה באזרחים הפלסטינאים, רק מצד הצבאי שלו, מסייע לפלסטינאים. לכן, למרות שאין לנו חיוב מוסרי לנהוג כך בחמאס, מבחינה צבאית-מדינית, יש צורך למציאת פתרונות שלא יפגעו באוכלוסיה הפלסטינית.

טל,

לדבר על "מלחמה צודקת" הוא כמו לדבר על "לנשום בחלל"- במקום בו אין מערכת מוסרית, כיצד ניתן לדבר על צדק? נקח למשל את המקרה של עופרת יצוקה: מצד אחד יש את ישראל שהחליטה לקבל את האמנות הבין-לאומיות (שרוב אומות העולם דורסות אותן אך נעזוב את זה) ומהצד השני יש את חמאס עם האג'נדה הקיצונית שלו והפלשתינים, שנרצה או לא, העלו אותו לשלטון.
כיצד, לנוכח שתי מערכות מוסריות שונות, אתה יכול לקבוע מהו צדק? צדק הוא לירות בחיילים? בשבילנו הם הבנים היקרים שיוצאים לקרב להגנת המולדת ואצל העזתים מדובר בלוחמי האל שנועדו רק להביא את "הצדק". ואותו הדבר תקף לכל הסכסוך שיש לנו כאן, עם הטענה האבסורדית של "פתרון צודק".

סופו של דבר- מלחמה מתקיימת בישימון מוסרי וחוקי, שהמערב בתקופת השליטה שלו ניסה ליישב את המדבר הזה וכשכוחו נעלם (והוא עצמו נוהג בצביעות) כך גם ייעלמו "חוקי המלחמה". הצדק היחיד אם כן הוא כיצד הערכים של החברה המדוברת רואים את המלחמה ואני בספק אם איזה עם מחזיק בערכים שיקשרו את ידיו למעוך את האויב.

שבוע טוב,
ניצן.