מבט פילוסופי

העמלות שהבנקים דורשים מאיתנו, נראות שערורתיות. הבנקים דורשים כ-1.3 ש"ח לכל פעולה שאנו מבצעים. פעולה שבפועל עולה להם ככל הנראה, שבריר מהסכום אותו הם מבקשים. רבים דיברו על כך שהעמלות הן שערורתיות. חבריי הסוציאליסטים, בוודאי ידברו על גזל הציבור.

אני מאמין בחרות (ליברליזם). אינני מאמין בגנבים הפועלים בחסות החוק, או בשדים בעלי הון. כן, אני יודע שבעלי הון שולטים בנו, וכך גם בעלי התקשורת. אבל אינני רואה זאת בצורה פשטנית של מעמד הפועלים הנגזל, אלא כמשחקי כוחות. משחק כוחות, שאם נלמד לאזן אותו לטובתינו, נצא מחוזקים.

כנראה שהסיבה לכך שהבנקים מצליחים לקחת מאיתנו עמלות כל כך גבוהות, הוא העדר תחרות אמיתית. בהיות הבנקים תאגידי ממון אדירים ביחס למשק הישראלי, הם יכולים להפעיל לובי חזק מאד על חברי הכנסת, שידאג לכך שלא תיווצר תחרות אמיתית. לאחר שהבנקים מונעים מגורמים אחרים להיכנס לתחום, הם יכולים לתאם בינם לבין עצמם את גובה העמלות, וגובה הריבית, ובכך למנוע תחרות ושוק חופשי. לדבר הזה קוראים קרטל.

חבריי הסוציאליסטים, יטענו שכדי לפרק קרטל, יש צורך בממשלה חזקה, שתדאג לחוקים שיאפשרו לפרק קרטלים. אבל הניסיון מראה שכשיש ממשלה, ויש בעלי הון, אנשי ההון שולטים בקלות בממשלה. וגם כאשר אין בעלי הון (כי יש קומוניזם), מישהו ישלוט בחיים שלנו בצורה דיקטטורית, כך שלא נוכל לעשות הרבה.

אז מה ניתן לעשות?

אני מציע כאן פתרונות הנובעים מראייתי הליברלית-חברתית. אתם כמובן יכולים להעלות רעיונות שונים, ולשפר את הפתרונות שאני מציע.

1. להתארגן כקבוצה גדולה מאד, להורדת עמלות הבנקים והריביות שלהם. קבוצה שתפעל ביחד כקבוצת לחץ ותתמקח עם הבנקים. ניתן להקים כאלו קבוצות, על בסיס הכרות וחברים, או על בסיס הקמת תנועה. נכון להיום, רובנו לא מורגלים בעבודה בקבוצה, ולכן נתקשה בתיאום הדרוש. אנו  גם צריכים ליצור המנגנונים שיאפשרו אמון בינינו. איך נדע שמי שנושא ונותן עם הבנקים, אינו מקבל טובת הנאה, כדי לפעול למען הבנקים? כדי לפתור את הבעיות הללו, אנו צריכים ללמוד להקים מנגנונים דמוקרטיים מאד. זאת בעיה שאני עוסק בה כבר זמן רב. אני מקווה להציג מודל טוב לעניין בשנה הקרובה.

2. להתארגן כדי להפעיל לובי אזרחי. המועצה לצרכנות מקימה כיום לובי כזה. אפשר להצטרף אליה. מי שמרכז באינטרנט את הפעולה האינטרנטית הוא שוקי גלילי, שעוסק בבלוג שלו בנושא. אולי זה לא הפתרון המושלם, אבל בהחלט נראה לי שכדאי להצטרף אליו.

3. רעיונות שאתם תעלו

רביב דרוקר פירסם בבלוג שלו, מאמר התוקף את החלטת השופט סולברג כנגד אילנה דיין.

לאחר שתקראו את המאמר של דרוקר, אנא חיזרו לקרוא (בצורה ביקרותית כמובן) את התשובה שאני מציע כאן.

–

רביב שלום,

אם אני לא טועה, הצגת כמה רכיבים שצריכים איזון בינהם: הזכות של סרן ר' למשפט הוגן. זכות הציבור לדעת. החופש העיתונאי (שעלול להיפגע, אם עיתונאי יחשוש מתביעה). הצורך לנהל "דיון" ציבורי רלוונטי. והרייטניג של כלי התקשורת.

נתחיל מהטענה שלך, כי בית המשפט אינו עוסק במוסר, אלא בקביעת אשמה על פי חוקי המדינה. אין ספק, כי במערכת אידאלית, אמות המידה למשפט היו צריכות להיות מבוססות על צדק ומוסר. ואכן, אני מסכים שזה הכשל הראשון של מערכת המשפט שלנו. היא פועלת על פי מערכת חוקים שפוליטקאים חוקקו, ולא על פי אמות של צדק ומוסר. על פניו, נראה כי זה תפקידה של התקשורת לשפוט את המקרה על פי ערכים של צדק ומוסר, כפי שהם נראים לעיתונאים הכותבים. בכך אני מסכים איתך.

הזכות של הציבור לדון, אינה דבר כל כך קריטי בסוגיה הזאת. אינני רואה את התועלת הגדולה שתצמח לציבור, אם הוא יקבל מידע חלקי ולא מבוסס, מגמתי ורייטניגי. לעומת זאת אני כן רואה תועלת לציבור כאשר הוא מקבל מידע שעבר בדיקה של בית המשפט. אולי הציבור ילמד שלפני שדנים אדם, חשוב לוודא כי כל כל הראיות עומדות לרשותנו, וניתנה לנאשם גם הזכות להגן על עצמו. יתרה מכך, אילו יכולה היתה התקשורת לנהוג באיפוק, הרי שהיתה מלמדת את האזרחים את החישובת של איפוק, וחשיבות משפט הצדק. לעומת זאת, בהסתמכה על חלקי דברים, מלמד התקשורת את הציבור להיות שיטחי, קיצוני ולא מאוזן בהחלטותיו.

אולי יש יגידו שללא האיזון של התקשורת, בתי המשפט יוכלו להכשיר ארועים, שאינם מוסריים, ואף להעלים מיקרים שאינם נוחים למדינה, כמו המקרה דנן. לכן אני מסכים שיש חשיבות לדיון בסוגיה.

אבל עדיין אין זה אומר שיש צורך לדווח לפני סוף המשפט. העיתונאים, החוששים מהעדר טיפול הולם, יכולים לעקוב אחר הראיות והעדויות בשלב המשפט, אך לא לדווח. במידה ויחושו כי בית המשפט שגה, יוכלו העיתונאים המודאגים לבקר את בית המשפט לאחר הינתן פסק הדין, ולאחר שהראיות נגישות לכל.

אלא שלהבנתי, אין התקשורת באמת מעוניינת בטובת הציבור, או שימור הדמוקרטיה והמוסר. העניין כאן הוא להבנתי, רייטינג וכסף.

התקשורת יודעת כי אם לא תפרסם מייד, יהפכו הידעות לפחות סקסיות. הרווחים ירדו משמעותית. יש משהו עסיסי, בפרשיות עלומות, וברצח אופי של אנשים. רבים עושים זאת גם ללא התקשורת. רכילות היא מצרך ישן, שעובד היטב כבר אלפי שנים (ראו למשל את האיסור "לא תלך רכיל בעמך" שנכתב כבר לפני כמה אלפי שנים).

גם הטענה כי הסוביודיצה לא רלוונטית, כיוון שכולם מתעלמים ממנה, אינה טענה רלוונטית. התקשורת היא הרשות הרביעית, שכמעט אין דרך לאזנה ולבקרה. היא ממלכה בעלת עוצמה, שאין נגדה בלמים ואיזונים יעילים. לכן העיתונאים יכולים לעשות כמעט ככל אשר יחפצו. הם מרשים לעצמם להתעלם מחוקים, בידיעה שלא יפגעו.

דווקא החלטתו של השופט סולברג מאזנת יפה את התקשורת. ראוי, ואף חשוב שגם על התקשורת יהיה לתת דין, בפני מערכת מאזנת, כמו מערכת המשפט.

לאחר שקראתי את טענותיך, אני מתחזק בדעתי, כי הגיע הזמן, להפסיק להקריב את חייהם של אנשים פרטיים כמו סרן ר' ואלפים רבים אחרים, לרייטניג ולבצע הכסף, המניעים את התקשורת לאבד כל מעצור מוסרי. בשם אל הרייטניג, דורסת התקשרות ערכי מוסר אנושיים. החברה מקבלת כל בוקר מנת רעל, בדמות סיפורי סנסציות של רצח, דריסות, ומיתות משונות. רעל שמחריב והורס אותנו מבפנים.

אני מעריך, שללא אנשים כמו השופט סולברג, לא יהיה מי שיעצור את התפרקות התקשורת מכל רסן מוסרי. לא יהיה מי שימנע מאיתנו להגיע למצב של הרומאים בשיא עוולותיהם המוסריות, כאשר זרקו אנשים לזירה, רק כדי לראות אותם נרצחים ונרמסים בידי חיות טרף ורוצחים אחרים. איננו רחוקים משם. אלפי אנשים בשנה מאבדים את שמם הטוב, לטובת אל הרייטניג. אותם אנשים שוב לא יהיו כפי שהיו לפני כן. אין טיב פירסומו של אדם כפושע בכותרת העמוד הראשון, כטיב פירסום קטן לארח שנים, בעמוד פנימי, המודה שהאדם נמצא זכאי.

אינני פוסק דין אחרון. אולי יש דבר מה שלא הבנתי. אשמח אם תעמיד אותי על טעותי.

שלך,

האזרח הקטן מאד, טל.

אין דבר שיותר מרתיח אותי מאשר צביעות. עיתון "הארץ" יוסד על יסודות דמוקרטים-ליברליים. הוא מתהדר בקידום דמוקרטיה, ובהפצת רוח הליברליזם. אך כאשר בודקים את מעשיו בפועל, נראה שרוח הדמוקרטיה רחוקה מאד מדפיו של הארץ באינטרנט.

הערב נערכה הפגנה נגד ההקפאה. ההפגנה צוינה בגלי צה"ל. היא אף זכתה למקום סביר ב-Ynet. בערוץ שבע, היא כמובן זכתה למקום מוביל. אבל ב"הארץ" לא שמעו כנראה על ההפגנה.

ההקפאה שבגללה התקיימה ההפגנה, הינה מהלך לא דמוקרטי. שעבר ללא אישור הכנסת. החליט עליו אדם אחד, והיא קבלה את אישורו של הגוף המבצע. לא נערך על כך דיון בכנסת. לא נערך על כך דיוני ציבורי מקדים. פשוט כמה פוליטיקאים, הפעילו מהלך. יצרו אלימות כלפי ציבור ישראלי, וב"הארץ" מחירישים, ולא נותנים לציבור הנפגע להתבטא.

הנה לנו דיקטטורה במיטבה.

Ynet וערוץ 7 מאותו הזמן:

בפוסט מעניין, מעלה דובי קננגיסר השערה כי דמוקרטיה דיונית אינה מאפשרת פרוגרסיביות.

הטענות וההשערות שדובי מעלה לגבי דמוקרטיה דיונית, הן מענינות וחשובות לכל מי שדוגל בדמוקרטיה ישירה.

דמוקרטיה דיונית

לפני שאתייחס להשערות ולטענות של דובי, ולדרכים להתגבר על הבעיות שדובי מציג, חשוב להבין בקצרה מהי דמוקרטיה דיונית.

בדמוקרטיה דיונית יש שאיפה שהציבור יקבל את ההחלטות שלו לאחר דיונים מעמיקים והוגנים. מכיוון שקשה להביא ציבור המונה מיליונים לדיונים משמעותיים, פותחה שיטה שבה מוגרלים אזרחים מתוך האוכלוסיה. מתוך האזרחים שעלו בהגרלה, נבחרים כאלו שיהוו חתך מייצג של האוכלוסיה. אותם אזרחים, עורכים במשך מספר ימים דיונים מקיפים על הצעת החוק, ומציגים את מסקנותיהם לציבור הרחב (דוגמא מאורגון, והסבר מהארגון AmericaSpeaks).

התהליך של הדיון הנטרלי, אמור להתגבר על בעיות של הטיה בעקבות אינטרסים מסחריים, ואינטרסים אחרים. התהליך הדיוני נועד לספק לאזרחים מקור מהימן לקבלת החלטות, שיהיה נקי המשפעות חיצוניות.

דמוקרטיה דיונית מקדמת שמרנות?

אלא שבדוגמא שמציג דובי בפוסט שלו, נראה כי מתרחשת תופעה שונה ממה שציפינו. דובי מראה כי יתכן, שלדיון-הממוקד, יש פחות השפעה ממה ששיערו מתכנני הפתרון. על פי ההשערה, רק במצב שבו הציבור אינו מבין מספיק את ההצעה, תהיה נטיה להסתמך על החלטות האזרחים-הדנים. אך כאשר ניתנת אפשרות לכלל האזרחים להבין יותר לעומק את החוק, הציבור יטה לא לקבל את מסקנות האזרחים-הדנים. דובי מוסיף ומשער, שהאזרחים יטו לחקיקה שמרנית בנסיבות כאלו.

העדות שדובי מציג, אכן מאוששת את הטענה ומעלה שאלות לגבי היעילות של התהליך הדיוני.

הבדל בין התהליך הדיוני לתהליך הציבורי

גם אם נניח שלאזרחים-הדנים יש יכולת לחשיבה ביקורתית, עדיין השפעתם של המתדיינים על הדיון הציבורי הרחב נשארת נמוכה. למעשה , אם מקבלים את טענת דובי, הציבור עדיין מקבל את ההחלטות שלו, בתהליך שהוא שונה מהתהליך הדילברטיבי.

מבלי שאבחן לעומק את התהליך שעובר הציבור, גם אני חש, מהניסיון שצברתי בקדומים, שיש הבדל גדול בהחלטות שאליהן מגיע הציבור כאשר הוא שותף לדיון רציני, לבין החלטות שהוא מגיע אליהן ללא דיון שיתופי. משהו בדיון-השיתופי והשווה, יוצר פתיחות לשינוי.

בכך אני מסכים עם דובי.

נשאלת השאלה כיצד ניתן להעביר את הציבור הרחב תהליך של דיון רחב השתתפותי ואפקטיבי?

הבעיה אכן דורשת פתרון. בעולם ובארץ ישנם ניסיונות לפתור את הבעיה.

פיתוח דמוקרטיות מקומיות

פתרון ראשון, שניתן להציג לבעיה, הוא ליצור חברה שתקדם דיונים מעמיקים ברמה המקומית. התפתחות של תרבות דיון מעמיקה ברמה האזורית תוביל להתפתחות תרבות כזאת גם ברמה הארצית, כפי שניתן לראות בשוויץ. להערכתנו ניתן ללמד אנשים להתארגן ברמת השכונה, לפעול כגוף פוליטי, שמגיע להחלטות תוך כדי דיונים. את הדיונים ניתן לנהל דרך פורומים שכונתיים וקהילתיים המבוססים על האינטרנט (הדבר הקיים כיום בישובים קהילתיים רבים), או בהתכנסויות שכונתיות שיערכו באוירה חברית (פרויקט כאלו נערכים בארץ על ידי טובה אברבוך, ועל ידי). ברמה העירונית, מפעיל הארגון E-democracy, פורומים רחבים יותר, המאפשרים דיון עירוני.

פיתוח כלי דיון טובים יותר לציבור הרחב

הפתרון השני שאנו מציעים לבעיה, היא לנסות להבנות את הדיון בצורה כזאת שתאפשר השתתפות רחבה יותר של קהל. הכלי שבאמצעותו אנו מנסים לפתור את הבעיה נקרא Ekkli (קיצור של Ekklesia – אסיפת העם באתונה העתיקה). את התוכנה מפתחים חברים מקהילת דג'נגו בארץ.

הרעיון מאוחרי הפתרון של אקלי, מורכב מכמה רמות:

כדי לצמצם את המידע שהציבור צריך להיחשף אליו, כל ענפי הדיון שאנו מכירים בדיוני אינטרנט רגילים ממוקדים לטענה אחת ולביקורת על הטענה, בדומה לשיטה שמוצגת ב-truthmapping:

הדיון מצומצם ל"אוביקטים מנטלים" (Nodes), המסכמים את כלל הטענות המובילות למסקנה הסופית. בכל אוביקט מנטלי יש טענה וביקורת הטענה. כך שמי שכותב את הטענה צריך לשפר את הטענה, כך שתעמוד בביקורת. המצדדים בטענה יכולים לסכם את טענתם במקום אחד בלבד, והמבקרים יכולים להעמיד מנגד את טענתם במקום אחד בלבד, מול הטענה. כך מתקבל סיכום מתומצת של הטענה והביקורת שלה.

הריכוז של הטענה והביקרות למקום אחד מאפשרים למתדיינים לשפר את הטענה ואת הביקורת. הקוראים נדרשים לקרוא רק את הטענה והביקורת הממוקדת.

הקוראים והמשתתפים בדיון יכולים לתת הערכה עד כמה הם מקבלים את הטענה והביקורת. ההערכה שהם יתנו לטענה ולביקורת יופיעו כפסים בצבעים אדום (אינם חושבים שהמשפט נכון), צהוב (לא בטוחים), ירוק (מערכים שהמשפט נכון). כך יכולים המתדיינים להעריך את מידת ההשפעה שיש לטענה ולביקורת על הקוראים.

כאשר הדיון בנוי ממספר טענות, המובילות לפתרון בעיה, אקלי גם יכולה להוסיף על המהימנות של הטיעונים גם את הערכה של הקוראים למידה שבה הטענה תורמת לקבוצה. ולבסוף להציג עבור הציבור הרחב, את הפתרון שקביל את הערכת התקפות הגבוהה ביותר ושזכה להערכה כי הוא תורם לקבוצה במידה הרבה ביותר.

בשיטה הזאת למעשה אקלי מאפשרת למומחים ומלומדים לדון בצורה מאוזנת וביקורתית, ולשפר את הראיות והטיעונים שלהם, ומן הצד השני לאפשר לציבור להשתתף בתהליך ובהערכתו. לבסוף, מוצגת לציבור פתרון שמוסכם על רוב המשתתפים.

תהליכים דומים אך חלקיים ניתן למצוא ב-truthmapping, ובקומפנדיום.

הביקורת שדובי העלה היא נכונה. אני מקווה שאכן נצליח למצוא דרך לאפשר לציבור להשתתף בתהליך דיוני רחב והוגן. נרא כי דיון כזה יכול להוות בסיס לחברה דמוקרטית – משכילה.