אם אני אסכם את מה שאתה אומר, אתה בעצם אומר…אין ברירה, נלחם עד שנוציא מהם את המיץ, ועד שהם יבינו שיש לנו מקום על פני הארץ?

לגבי פתרון ללא נסיגה. אם אגיד את הפתרון עכשיו, אני עלול להיחשב כבלתי שפוי, ולכן הרשה לי לפתח את הפתרון לאורך הבלוג…

1. הערה לא כוונה לצה"ל בהכרח – אלא לטענה הכללית – יש מתשיהו שלב שבו צבע עלול להיות מכשיר דיכוי.

אני חושב שסיטואציה הכללית בשטחים היא בעייתית. יש צורך לתת להם עצמאות אמיתית ככל הניתן כי אחרת נמשיך לבוסס בבוץ

2. אני אשמח להמנע ממילים "ציבור שמבין ש" , יש "ציבור שחושב ש".

3. אני אשמח לשמוע על חלופות לנסיגה והתכוננות למלחמה. באמת.

4. לא לא כמו מלחמה של עופרת יצוקה, "לא גר קום לגר". הם מפגיזים אותנו, אנחנו מפוצצים אותם וכו'. זה יהיה חרא הרבה זמן, אבל בסוף אולי יהיה טוב.

גם טיפול כימותרפתי זה חרא (מצטער על השפה אבל יש מקומות שעדיף להגיד את האמת) אבל זה יכול התחלה של תהליך שמתקדם לכיוון טוב. התהליך הנוכחי מתקדם היטב רק אם אתה מוסלמי קיצוני תומך איראן.

5. אני לא חושב שאפילו במדינה לא דמוקרטית אין חשיבות לדעת הקהל. הקהל הוא זה שממנו באים החיילים, הוא משלם את המיסים וכו'. הוא יכול להצביע ברגליים ולעבור למדינה אחרת, והוא יכול להציק למשטר בהרבה מאוד דרכים. ובעיקר קשה לנהל מלחמה כאשר הציבור שלך לא ממש מעוניין בזה. זו דעתי הלא מלומדת בנושא.

6. מלחמה היא עסק מאוד לא נעים, אבל היא הפטנט היחיד שאני מכיר בינתיים שבו מדינות אויבות מארגנות את יחסי הכוח בינהן כשהן לא מסכימות בצורה קיצונית עם הצד השני. זה תהליך שגורם להתבגרות – גם הם הוא תהליך כואב – הנסיון להמלט מהפתרון הזה פרושה ששני הצדדים חיים בארץ "נדמה לי " כל אחד בארץ "נדמה לי" משלו – זה דבר לא בריא שככל שנמשיך בו הוא יתפוצץ בהמשך בצורה פחות נעימה. שני הצדדים מובלים על ידי כוחות ילדותיים שמוכרים לציבור לוקשים.

הי דרור,

כרגיל הרבה ידע, והרבה עניין. אשתדל להשיב.

שאלה מעניינת: האם צה"ל הפך לצבא שבעיקר עוסק בדיכוי זכויות אדם, או שהוא בעיקר עוסק בהגנה על מדינת ישראל. אין ספק שצה"ל פוגע בזכויות אדם. אבל אני חושב שזה פועל יוצא בעיקר של החלטות הממשלה והכנסת, ושל התגובה הפלסטינית להחלטות אלו.

במצב הזה, המסובך מאד, צה"ל חזר ליהודה ושומרון ולאזורי A וב-B, ופוגע בזכויות אדם. אין לי ספק שגם במצב הנוכחי, צה"ל היה יכול להיות הרבה יותר הומני. אבל עדיין זאת סיטואציה מסובכת שבה צה"ל נאלץ לפגוע בזכויות אדם.
יש כאלו, שיטענו שהפתרון פשוט. לדוגמא, יציאה מיש"ע וחזרה לקוי 49. אני חושב שהמצב הזה לא יהיה פשוט. אבל זה כבר דיון אחר. מההבנה שלי את הפלסטינים ומשחקי הכוח הפלסטיניים, יציא מיש"ע תוביל להשתלטות החמאס והפיכת אזור גוש דן לאזור מופגז. במצב הזה, כמו במללחמות עזה לא נוכל לפגוע באוכלוסיה אזרחית. אנו נופגז ולא נוכל לעשות הרבה כנגד זה.

אולי זאת פרשנות שלי, אבל נראה לי שהתייחסות אל המצב בינינו לבין הפלסטינים כמצב קל לפתרון, הוא תמימות. ולכן בתוך המצב הזה, שבו עדיין לדמוקרטיה הישראלית יש מה להגיד, והצבא אינו קלי שבכוונה נועד לפגיעה בזכויות אדם,אני, הייתי נשאר בצבא.

לגבי המחנות הנאבקים על הפתרון בא"י:
יש משהו בחלוקה הראשונית שאתה מצייר. יחד עם זאת ,אני חושב שהתמונה הרבה יותר מורכבת.
* יש את ימין שרוצה את ארץ ישראל רק לעצמו – אני מעריך את הציבור הזה כ-150 אלף אזרחים. לציבור הזה הנהגה מילטנתית שבראשה עומדים דניאלה וויס, הנהגה פרגמטית יותר (מועצת יש"ע) ורבנים שמובילים לדרכים רבות הנעות בין הקו המיליטנתי לקו הפרגמתי.
* יש את הימין שמבין שלא נוכל להחזיק את כל א"י לעצמנו, אך גם מבין שלא ניתן לסמוך על הערבים, ולכן חיפש פתרון בפרדה-חד צדדית. כיום הימין הזה מבולבל. הוא מבין שיציאה מיש"ע תוביל לעזה מס' 2. אני מעריך את הימין הזה כמיליון עד מיליון וחצי אזרחים.
*יש את השמאל המתון שהאמין בעבר שניתן להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים. אבל היום איבד בהם כל אימון. גם הוא האמין בהפרדה חד-צדדית, אבל גם הוא מבין שיציאה מיש"ע תוביל לעזה מס' 2. גם הציבור הזה מבולבל.
* יש את הציבור שעדיין מאמין שניתן לסמוך על הפלסטינאים. הציבור הזה, שקורא לעצמו "השמאל" (הדגש הוא על ה' הידיעה), לנערכתי אינו מונה יותר מכמה עשרות אלפי אזרחים.
* אצל הפלסטינים יש להערכתי מעט מאד גורמי הנהגה שבאמת מעוניינים בפשרה. אני אומר זאת על בסיס הרבה מאד שעות פלסטינאים. יש אולי ציבור גדול שמוכן לוותר ולהגיע לפשרה, אבל אצל הפלסטינאים בגלל האופי הלא דמוקרטי של המבנה הנוכחי של הפלסטינים, אין חשיבות לרצון הקבוצה הזאת. הערכה שלי היא שאין כמעט מחנה פלסטיני שמעוניין פשרה. רוב המנהיגות הפלסטיני שקורא לפשרה, להערכתי ולהערכת אחרים, משתמש ב"פשרה" כדי לפרד את החברה הישראלית, ולהשיג השגים זמניים, עד הגעה לנקודה שתאפשר להכריע את החברה הישראלית.

אמרת:
"טל אני לא מבין מה הדילמה בכלל. נסיגה מהשטחים תוך נכונות למלחמה זה האופציה הכי שפויה לישראל – גם אם המחיר כבד, כי המחיר של כל שאר הנתיבים מוביל לאבדון מוחלט. "

איזו מלחמה? כמו מבצע עופרת נחושה? מבצע שיביא למותם של אלפי ואולי עשרות אלפי פלסטינים ולהפיכתה של ישראל לשטן הגדול, בעיני העולם?
לי דווקא יש נתיבים אחרים, שפויים, אבל הם דורשים כמה דיונים ארוכים.

לגבי הובלת החברה:
נראה כי המובילים העיקריים של החברה הישראלית הם אליטות ההון-תקשות, אליטות המשפט וקצת אליטות אחרות. זה שהם אינם נוסעים באוטובוסים, לא הופך אותם לגורמים שליליים. אני עדיין חושב שיש אליטות חיוביות למדי. יהיה חשוב לרכוש את אמונם, כדי להניע תהליכים כאן במדינה. לא נעשה זאת, רק בגלל שהם לא נוסעים באוטובוסים.
החרדים הולכים ותורמים יותר לחברה הישראלית (ראה את עזר מציון, פעמונים, יד-שרה, מפעליו המדהימים של הרב פירהר ועוד…).
המתנחלים, אכן הולכים ותופסים מקום יותר ויותר חשוב בהובלה המדינית. הם במקביל גם המשרתים המובילים ביחידות קרביות ובפיקוד.
לגבי הטבות למתנחלים. אני מציע לעדכן את המידע. כבר כמה שנים טובות שכמעט ואין הטבות, ובמקומן יש קשיים שאיתם הציבור שגר בקוי 49, אינו נאלץ להתמודד (הגבלות בנייה, אגרות שמירה, לילות שמירה, ירי בכבישים, זריקות אבנים, בקט"בים וריכוז פיגועים גבוה).

חג שמח,
טל

ברור גם לטל אני מניח שצבא כשלהו, ככזה יכול לעבור את הגבול ולהפוך מכוח צבאי מגן לכוח צבאי שעיקר תפקידו שלילת זכויות אדם ואזרח. בשלב מסויים כל מי שאינו פאשיסט צריך לפחות מבחינה מוסרית תאורטית (גם אם הרוב לא יעשו זאת מבחינה מעשית בגלל לחץ חברתי ופחד מעונש) להפסיק לשרת בצבא כזה (וכנראה גם לעזוב מדינה כזו). אז זה מה שעומד בצד השני של הכף של השתתפות כדי לחזק את הצבא. אי אפשר להמשיך לשרת בצבא בכל מחיר.

אני חושב שטל מצייר תמונה חלקית של יציאת השמאל מהחיים הכלליים ובכלל. השמאל נחלש מבחינה מספרית, אבל התחזק מבחינת מספר התומכים בדעה שלו. 2 מדינות ל-2 עמים הוא כיום החזון הרשמי של כל המפלגות עד ליברמן ? ולפחות של הליכוד. השמאל המדיני נחלש דווקא משום שהאידאולוגיה שלו פעפעה עד לימין. (2 גדות לירדן).

אפשר לחשוב על המאבק בא"י כעל מאבק בין 4 מחנות – 2 מחנות שמאל הישראלי והפלסטיני שרוצה פשרה כשלהי, ועוד 2 מחנות שרוצים את כל הארץ לעצמם ושהצד השני יעלם איכשהו. בימין הישראלי אפשר לשרטט את הגבול בין המחנות לדוגמה על ידי אנשים שטוענים שאין כיבוש. כאשר הם מתכוונים לשאלה של כיבוש של שטח, בעוד השמאל מתייחס לשאלה של כיבוש של עם או של מיליוני אזרחים שחיים תחת משטר כיבוש.

בינתיים היתה תזוזה של 2 הצדדים וגם ראקציה.

חלק מהתליכים בחברה הפלסטינית היו ללא קשר לאוסלו – בין היתר
– הקלת הגישה לאמצעי טרור ולוחמה כמו חומרי נפץ והידע להכין אותם – הם היו שמחים לפוצץ אותנו גם באינתיפדיה הראשונה (ומעט מהם אפילו) – פשוט לא היו להם את האמצעים והידע לזה. זה נקודה שהימין שמח לשכוח.
- מעבר מחברה חילונית (בהשפעה ירדנית – אש"פ) לחברה מסורתית דתית (בהשפעת איראן והתנועות הדתיות במצרים ובלבנון).
- המאבקים בעולם הערבי על הגמוניה – בין מצרים (שקידמה את ההסכם עוד ב-1978) לבין איראן (שמנסה להתסיס את האיזור).

טל, גם המשך התזה הוא בעייתי. מי שהוביל את החברה בישראל בשנים האחרונות זה ממש לא ציבור שגילה הנהגה או דוגמה אישית:
- בעלי העסקים שלא גרים בארץ ולא משלמים מיסים.
- חבורת הנהנתים שלא נסעו בחיים באוטובוס
- הציבור החרדי שלא משרת בחלקו הגדול בצבא
- המתנחלים שקיבלו סיוע נדיב מאוד בצורות שונות (כבישים, מענקים לחינוך, "רכזי בטחון" וכו').

אני חושב שחלק מהיציאה מהמילואים זה אנשים (גם מהימין) שנמאס להם להרגיש פאריירים. גם בלי קשר לשאלה הפלסטינית יש את השאלה של היחיד מול המדינה. למה לשרת כאשר אתה מכיר אנשים שמשתמטים וטוב להם? רוב הסרבנות היא סרבנות אפורה. אני חושב שהדבר החשוב בשירות הוא ההרגשה שאתה עושה משהו חשוב וחיוני ושאתה שייך לצד של הטובים. ההרגשה הזאת התכרסמה מאוד בשנים של הכיבוש וגם בהשפעת תרבות הצריכה.

יש הרבה אנשים שנאמס להם לשלם מיסים וגם לעשות צבא ולהרגיש שדופקים אותם בכל החזיתות – החרדים והערבים שלא עושים צבא, והחרדים והמתנחלים שקיבלו קצבאות מהמדינה, והשוק השחור והפרוטקציות – תחושת שותפות הגורל יורדת והיא אחת הסכנות הגדולות למדינה – יותר מהחמאס זה בטוח. אבל את השאלות האלה כדאי להפנות אולי לציבורים אחרים כמו החרדים והערבים.

יונתן, אתה מתאר מצב שבו רק הצד הישראלי צריך לשנות את עמדתו ואילו הצד הפלסטיני יכול לקבל כל מה שהוא רוצה.

לדוגמה זכות השיבה. איך יעברו לישראל עוד כ-10 מיליון איש? גם אם כל היהודים היו נעלמים , החלומות הפלסטינים על כך שכל אחד מהם יחזור לאדמתו הם חולם באספמיה בגלל שכמות הפלסטינים גדלה אבל כמות האדמה נשארה בדיוק אותו דבר. אם הפלסטינים בתוך א"י היו זוכים בעצמאות אחד הדברים הראשונים שהם היו משנים את דעתם לגביו זה זכות השיבה. זה נחמד לדבר על זה כשזו דרישה מול ישראל, אבל זה קצת שונה כאשר עוד 10 אנשים מתיישבים אצלך בסלון.

טל אני לא מבין מה הדילמה בכלל. נסיגה מהשטחים תוך נכונות למלחמה זה האופציה הכי שפויה לישראל – גם אם המחיר כבד, כי המחיר של כל שאר הנתיבים מוביל לאבדון מוחלט.

לא מעניין אותי מה הם התהליכים בתוך החברה הפלסטינית – הם יצטרכו להתסגל למציאות של מאבק בין לאומים כמו שכל לאום אחר הסתגל. אם הם רוצים בדרך להביא עוד 10 מיליון איש או להחלם נגדנו כדי ללמוד את זה – אז הם מפגרים והם ואנחנו נגלה את מגבלות הכוח של כל אחד מאיתנו.

כל עוד ישראל שולטת על הפלסטינים היא מהווה עבורם שעיר לעזאזל שבו אפשר לתלות את כל צרות העולם ולהמשיך לחיות בפנטזיה – כמו ילד מוכה שנעול במרתף. שום דבר טוב לא יצא לנו מהמשך המצב הזה ואכן, לא במפתיע המשך המצב הזה מדרדר את ישראל עוד ועוד.

א. יופי שיופי
ב. אחת הבעיות שאני מוצא ב"בוא נתקן קודם אצלנו", היא התעלמות שיטטית מהבעיות שיש בצד השני. לאחר שכולם הזמן עוסקים בפגמים אצלנו, שוכחים שיש כאן צד שני מאד בעייתי. ואז התמונה שמתקבל היא מאד בעייתית, כאילו אנו רשעים, והאחרים הם צדיקים גמורים, חסידי אומות העולם. בכל סיכסוך, אני מציע להציג תמונה מאוזנת. זה יכול מאד לעזור לדעות המבקרות את הנהגת ישראל…

ב2. אני חושב שעיקר הבעיה היא ששני הצדים לא מוכנים לעצור באמצע. למיטב ידעתי ב-1994 , מרץ והעבודה היו מוכנות לתת לפלסטינאים 95% מהגדה. אולי חלקים מירושליים. לעומתם, הפלסטינים הסתירו את השאיפה שלהם להשגת כל א"י/פלסטין. אני זוכר כיצד בתקשורת פימפמו לנו שצריך לוותר על "אבנים לטובת החיים", כלומר שאפשר לעזוב חלקים בארץ, לטובת שלום. אני מאמין שאם הפלסטינים לא היו פותחים בפיגועי טרור, רוב הציבור בישראל היה גם תומך בחלוקת ירושליים. אם תשים לב, הציבור הישראלי שהיה מחובר לא"י, הסכים ברובו לבחור ממשלת שלום, בעקבות אינתיפדת האבנים. אבל מרגע שהטרור הפלסטיני גבר לאחר הסכמי אוסלו, הציבור הישראלי ברובו התחיל להבין שלפלסטינאים דרישות לא נגמרות.

לפני הסכמי קמפ-דיויד, יצא לי לפגוש מנחה קבוצות פלסטיני, ולדבר איתו יחד עם פעילת שלום ישראלית. באותה תקופה הפלסטינים לא הצהירו על זכות השיבה, כי אם רק על חלוקת ירושליים. לאחר יצירת אמון, שאלת אותו את השאלה הבאה: "אני מוכן ללכת לחבר'ה שלי בהתנחלויות ולהגיד להם לעזוב את ההתנחלויות, ולחזור עד קוי תרום -67, במלואם, אם רק תגיד לי שבכך יגמרו כל הדרישות שלכם, ותבוא השלווה". הוא אמר לי שהם ידרשו גם את זכות השיבה. פעילת השלום היתה המומה וצעקה עליו… היא אמרה "אבל אחרי כל מה שוויתרנו, פתאום אתם באים בדרישה נוספת". אני הפסקתי להאמין להנהגה הפלסטינאית, הן של החמאס והן של הפתח. מאד ברור לי שמה שיהושפט הרכבי כתב ב-1974, הוא נכון. הפלסטינאים רוצים את כל פלסטין, ולא יהיו מוכנים לוותר על אף שעל. מבחינתם, כל מדינת ישראל, תולדתה בחטא. ולכן אני חושש שההנהגה הנוכחית, לא תרצה שלום, אלא תשתשמש בהסכמים כדי לשפר את היכולת שלה להשמיד את מדינת ישראל.

היא אולי לא תעשה זאת בטנקים, כי אם על ידי זכות השיבה, והמתנה סבלנית, שניתנוון, רוחנית, ממיסדית וצבאית.

לכן, בעיני הדרך לשלום עוברת גם בשיפור הממשל שלנו (אחת הסיבות שאני פעיל בדמוקרטיה ישירה), אבל גם ביצירת מצב שיאפשר למנהיגות פלסטינית שוחרת שלום לפרוח.

ג. מדד השחיתות אצלנו הוא 6 (10 הכי פחות מושחת, 1 הכי מושחת). לא יודע אם בדקו ברשות, אבל מהסיפורים שאני שומע מכל עבר (מאנשי צבא ומפלסטינאים פשוטים), השחיתות בחברה הפלסטינית גרועה בהרבה מהשחיתות אצלנו. די אם נזכיר את סכומי העתק שיאסר ערפאת החביא בחשבונות בחו"ל. פלסטינאי סיפר לי שהמאבק בין סוהא למנהיגות הפתח היה על האפשרות לגשת לחשבונות הבנק בשוויץ. חשבונות שהכילו כנראה קרוב למליארד דולר, שהיגעו מכספי הסיוע. לשחיתות הפלסטינאית יש הרבה קשר למצב הכלכלי של הפלסטינאים. כך גם מצב הלחימה הבלתי פוסק. כול פעם שנוצרים קישרי מסחר בין יהודים לערבים (כמו בבידיא, או בקלקלקיה, או בשכם), הקשרים הללו מתפרקים בגלל פיגועים.
ואגב, המקומיים מדברים בדינארים, ירדנים כך שאינני יודע כמה באמת הם נדרשים לשקל.

הנה זה פה:
http://dl.getdropbox.com/u/446646/%D7%9B%D7%AA%D7%95%D7%91%20%D7%91%D7%A2%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%9F.doc

טל-
א. יופי.

ב. יכול להיות שהכל היה טוב יותר. בתור התחלה כדאי שנפתח מנהיגות שוחרת שלום אמלנו לפני שאנחנו באים בבקשות לאחרים.
ב2. לדעתי, מתווה אוסלו לא היה מצליח גם אם כולם היו ממלאים את חובותיהם. בסופו של דבר, המנהיגות הישראלית וכנראה שגם הציבור הישראלי פשוט לא מוכן לתת לפלסטינים את מה שהם רוצים/תופסים כמגיע להם: כל הגדה, ירושלים המזרחית, עצמאות כלכלית, שיבה למדינה הפלסטינית. גם ב"הצעה הנדיבה ביותר" שעולה אצל ברק/אולמרט אין את הדברים האלה.
ב3. בנוגע לגבולות, השווה בבקשה להסכמים עם מצרים. מצרים מכניסה לשטחה כמות נשק עצומה שכולה, ככל הנראה, מיועד נגדנו. אנחנו עושים בדיוק אותו דבר. האם נראה לך סביר שבמסגרת ההסכם היינו מפקחים על מה שנכנס למצרים/מפציצים את שדות התעופה שלהם אם הם היו מכניסים דברים שלא נראים לנו?
לפי מה שאתה אומר, פיגועים של פלסטיניים נגד מתקנים צבאיים הם לגיטימיים, כולל בתוך הקו הירוק. שהרי המתקנים משמשים לפגיעה בהם.

ג. השחיתות לא רלוונטית לכאן (וגם אצלנו לא חסר, זה בעיקר מוסתר יותר טוב). כל עוד כל הסוחרים, הפועלים והיזמים הפלסטיניים כבולים לשקל הם תלויים בכלכלה הישראלית ובהחלטות המוניטריות שלה.

ד. משחקי ספירת ההפרות נראים לי לא רלוונטיים במיוחד אחרי 1996. אם אתה רוצה בכל זאת יש כמה בויקיפדיה (לא הסתכלתי לעומק http://en.wikipedia.org/wiki/Oslo_Accords#Reaction) .
יותר מעניין, לדעתי, לבדוק את הדינמיקה של תחילת שנות התשעים. מה שאתה מצטט ממני הוא תיעוד עקיף (ולא מאוזן בכלל) שאפשר למצוא אצל טניה ריינהרט, ועוסק בתחום המעניין של התעצבות תמונת המציאות באמצעות התקשורת. (נראה שזה כבר לא זמין ברשת – אני שולח לך במייל ותוכל להעלות כאן).

יונתן.

ירדן,

עמדה מעניינת מאד….

אתה בעצם אומר, אני לא שייך לכאן. אני קוסמופליטן.
עדיין אתה נהנה ממערכת חינוך חינם, ממערכת בריאות כל שהיא. מהגנה צבאית, ממשטרה, ומעוד כמה וכמה דברים. הדבר הזה לא מתקיים ללא מערכת צבאית שתגן על המדינה. הדבר נכון לכל מדינה שלא תעבור אליה. אם אתה רוצה לחיות במדינה דמוקרטית, אני חושב שיש חובה מוסרית גם לשרת בצבא שלה, אם המדינה מבקשת זאת.

ואגב, כקוסמופולטין יתכן שתרצה לגור במדינה אחרת. גם שם תצרך לעמוד בדרישות הנדרשות לקיום הדמוקרטיה.

יונתן וירדן,

יונתן,
א. מסכים. שני הצדדים צריכים מקצה שיפורים רציני.
ב. בוודאי שאתה צודק. אבל בוא נגדי שהפלסטינים היו פועלים על פי מתווה אוסלו וגם אנו הינו פועלים. הם לא היו מבצעים פיגועים, ואנו הינו מקיימים את כל ההסכמים. יכול להיות שהיום כבר הינו בשלום ושלווה, ולפלסטינאים היתה מדינה עצמאית, עם נמל תעופה (אתה זוכר שהיו להם כאלו, ואנו הרסנו אותם לאחר ששימשו כנתיב להברחת נשקים). המצב שאנו צריכים לשאוף אליו הוא מצב של שלום ובטחון, ובטוחני כי אם לפלסטינים תהיה מנהיגות שוחרת שלום, ואנו נשכיל לפתח מנהיגות שוחרת שלום, הם יקבלו מדינה עצמאית לחלוטין.
ג. עצמאות כלכלית: יתכן שהסכם פאריז דרוש שינוי. אם נקים כאן עם שוחר שלום, ומנהיגות שוחרת שלום נוכל לתקן את הבעיה. הבעיה היא דווקא ברמת השחיתות העצומה שיש ברשות. הרשות היא אחד המקומות המושחתים בעולם. וזאת אחת הסיבות שהם יעדיפו מלחמה. משטר מושחת ומלחמה עובדים מצויין ביחד. בתהליך התיקון שלנו יהיה עלינו גם לעודד כאן פחות שחיתות ברשות.

תודה על ההפניה להסכם פאריז.
פעם אמרת לי כי ישראל הפרה 90% מהסכמי אוסלו. האם תוכל להציג את ההפרה?
אם תרצה אוכל לנדב לך את הבלוג שלי, לטובת הצגה של אי העמידה בהסכמים.

דובי,

כך לא בונים דיון….

בוא נלמד איך בונים דיון…. מעלים טענה, מראים מיקרי בוחן, ומחכים לביקורת עמיתים.
עכשיו בוא תנסה שוב