במידה מסוימת עבור כל אדם העולם סובב סביבו והוא יוצר לעצמו עולם מיוחד או במילים אחרות משקפים באמצעותם הוא מסתכל על העולם. המשקפיים הם סך האמונות, הידיעות ותפיסת העולם של כל אדם ובהכרח מיוחדות לכל אדם.
זה האגו.

בעולם שיצרת לעצמך {ואתה מיוחד ועולמך מיוחד ובמקרה שלך אפילו יצרת עולם וירטואלי – הבלוג הזה}, אתה מבטא את עצמך באופן שונה עם כל דמות או כל דבר אשר בזיקה אליך.
כגון: אתה מבטא עצמך באופן שונה עם כל אחד מחבריך או זוגתך או הגינה שלך, מכוניתך ועוד.
כלומר כל אחד מהם מאוד מיוחד לך וחשוב לך ולא היית אתה בלעדיהם.

כלומר,
אני אומר שהאגו חשוב כי הוא אתה.
אני גם אומר שסביבתך והסובבים אותך חשובים ואף צריכים להיות לך קדושים ואתה להם.
שים לב שמה שאני אומר, מעודד כבוד בין אנשים. בין אנשים לסביבה ומעודד מוסריות.
אני מקווה שהסברתי עצמי כראוי.

על פי מה שאני מבין מהתיאוריה שאתה מעלה, שאר הדמויות נמצאות שם כדי להגדיל את האגו שלך?

כלומר, משמע, העולם סובב סביבך. והאין גישה מוסרית זאת עלולה להביא לכך שאדם ירצה להפוך עצמו למרכז החברה, והחברה צריכה להיות כר לסיפוק יצריו?

האין זה יוצר חברה הדוניסטית? נצלנית?

ואולי טעיתי,
אשמח אם תסביר.

שבת תיכף נכנסת. אשתדל להגיב על התגובה המעניינת שלך במוצ"ש.

שבת שלום.

אני רוצה להמליץ לכם על גישתו המיוחדת של מרטין בובר.
יהודי חכם שידע תורה {אף תרגם אותה לגרמנית}, ידע היסטוריה וידע פילוסופיה {נחשב לאקסטנציאליסט}.
קראתי את סיפרו "משה" שמדבר על התפתחות הדת ואף נכון לכל דת.
אני בעיקר ממילץ על סיפרו "אני ואתה".
מרטין בובר מדבר על הביטוי המיוחד שמקבל כל אדם בזולתו.
לדוגמא,
אופן השיח שלי בבלוג הזה מקבל ביטוי יחודי ומבטא אותי על פי האינטראקציה היחודית שלי עם הבלוג הזה.
אני בא לידי ביטוי באופן שונה בתכלית ובמהות עם ביתי, אישתי וכלבתי.
כך יש גם זיקה מיוחדת ביני לבין ספר שאני קורא, סביבתי ועוד.
משכך,
זולתי מקבל עוצמה רבה וחשיבות גדולה עבורי.
לא הייתי אני לוליא זולתי וסביבתי.
כך גם מרטין בובר הגיע לתפיסתו המדינית לגבי מדינה דו לאומית.
בענין הזה אני חושב שזו קפית מדרגה גדולה מידי ואולי אם כלל האנושות היתה שותפה לתפיסתו לענין, אזי ניתן היה לבטל מחלוקות ועימותים מהרובד האישי ועד ללאומי ובין לאומי.

אפשר לחבר גם לדוגמא שהובאה בעניין יונג- תודעה קולקטיבית או תרבות {סקנדינבית – כמו הדוגמא שניתנה}, בהכרח תקדם רעיון כמו של מרטין בובר.
גם אם לא מסכימים איתו,
הוא לפחות מעשיר ומעניין.
אני ממליץ.

ברק

כתבת:
“נפשי כעפר לכל תהיה” – מדהים בעיני החיבור בין הדברים שגנדי כתב לתפילה הזאת. השימוש המשותף בדימוי של העפר. הנה התת-מודע הקולקטיבי שיונג דיבר עליו.

אינני מכיר את תורתו של יונג, אבל מזמן כבר מצאתי שאין הדתות הבלים והבלים, כפי שהניחו אנשי ההשכלה.

יש בהן, בכול המרכזיות, משהו שנועד לכוון את האדם מבחינה מוסרית. והאמת המוסרית שכל אחת מהן מנסה לגבש, יש לה ככל הנראה נגיעה במוסר האמיתי שצריך להוביל אותנו. העניין של ענווה, הוא אחד מרכיבי המוסר.

ההתכתובת איתך, חידשה אצלי את הרצון לכתוב על המוסר, ואיך אני רואה אותו ביהדות ובדתות אחרות. מקווה למסע פורה

תודה ולהתראות

טל – אני מפוצלת יש את הדיון שמצורף לפוסט שהתחיל שם.
אני אמשיך את הדיון איתך פה.
אני אעתיק חלק מהדיון שלנו לפה:

***

להבנתי את האגו אי אפשר להסיר כמו שמסירים פילולה. הוא בלתי ניתן להסרה בעליל אבל אפשר ללמוד לא לראות את העולם דרכו
ה"תצניע לכת" הוא כלל גדול. ככל שהמאורות של היהדות היו גדולים, כך הם היו צנועים יותר. יש איזה קשר ישיר כנראה. גאווה, חשיבות עצמית, זוהי מכשלה ענקית. זה קשור לדיבור על האגו שהתחלנו אותו וזאת דרך טובה מאוד לטעמי לעבוד על הסוגיה הזאת. מהאטמה גנדי, ששנינו קוראים אותו בימים אלה (אני קוראת את האוטוביוגרפיה שלו) כותב: ” על המבקש את האמת להיות עניו מעפר. העולם רומס את העפר ברגליו, אך המבקש את האמת צריך להשפיל את עצמו עד שאפילו העפר ירמסהו”
גנדי, שהבנתי מפוסט אחר שכתבת, ששיטת אי האלימות שלו מדברת אלייך, מה שהניע אותו ומה שהוביל אותו לפתח את “הניסויים שלו עם האמת”, כפי שהוא קורא לזה, היה הרצון להגיע ל”מוקשה” (שחרור מהסבל, שחרור ממעגל הלידות והמיתות; גאולה) – שהוא השחרור מה"אני" שעליו דיברתי קודם. האני שהוא המקור לסבלותינו. כותב גנדי :”אני חי ונע וכל הוויתי מכוונת למטרה זו. כל אשר אני עושה באמצעות דיבור או כתיבה וכל הסיכונים שנטלתי בשדה הפוליטי מכוונים לאותו יעד אחד”. גנדי פעל עם אחרים, אבל העבודה הייתה לחלוטין עבודה אישית.

אתה כתבת:

את משנתו של גנדי, אני מוצא ביהדות העמוקה, זאת הניסתרת מהעין. אבל הוא הלך עם האמת הזאת עד הסוף, וניקה אותה לכדי מעשה. בכל יום אדם יהודי-דתי, אומר שלוש תפילות. בשלושת התפילות, הוא אומר את המשפט “נפשי כעפר לכל תהיה”.
פעם לא הבנתי מדוע אני צריך שנפשי כעפר לכל תהיה? מה אני אסקופה נדרסת? אבל אם הזמן הבנתי את חשיבות הדבר, בדרך לחיפוש האמת, והשינוי החברתי.
אין ספק שאדם כמו גנדי, יכול לעזור לנו לזקק את התובנה הזאת לכדי מעשה.

***

“נפשי כעפר לכל תהיה” – מדהים בעיני החיבור בין הדברים שגנדי כתב לתפילה הזאת. השימוש המשותף בדימוי של העפר. הנה התת-מודע הקולקטיבי שיונג דיבר עליו.

ובעניין היצר והשכל.
זה מעניין שכל דבר שאתה מעלה אני ישר רואה את הסכנות שבעבודה עליו יצר – תאווה, תשוקה? ההבחנה החשובה בין רצון לפעול בעולם ובין תשוקה – הרצון להשיג לעצמי, להגדיל את עצמי.

ירדן – גם אני חשבתי פעם כמוך והסתבכתי קשות עם העניין הזה של ההנאה. האם אכול וש*** – כי מחר תיבול – האם על ההנאה הזאת אנחנו מדברים? אז זה למשל מזמן הפסיק להיות איזה נתיב הנאה עצום עבורי, כזה שיכול להוביל לסיפוק אמיתי מהחיים. כזה שיתן לי מענה על ה- למה? למה אני כאן? בשביל מה כל זה טוב? – שאלות כאלה. הבנתי שהחיפוש הזה הוא הדבר שהכי יקר לי בקיום שלי. הבנתי שאני רוצה להבין את המציאות של החיים שלי, בלי בלופים, בלי הכחשות, בלי הדחקות. התהליך הזה הוביל אותי להבין באיזה אופן מוזר שבעצם אני לבד. שכל מי שסביבי עובר דרך איזו פריזמה של השלכות שלי, של הסיפור שאני מספרת עליו. שבעצם לעולם אין לי מפגש בלתי אמצעי ( שלא דרך הסיפור שלי) עם האחר. הבנתי שהתפקיד היחיד שיש לי על האדמה הזאת – זה שלי יהיה טוב. אבל טוב, לא במובן של איזו הנאה שטחית, אלא טוב במובן של היכולת שלי להבין את עצמי, את הקיום שלי ולפעול מתוך ההבנה הזאת באופן המדויק ביותר לטובתי. באופן שעדיין לא ברור לי ממש, אני מנחשת ש"טובתי" במובן הזה חופפת לטובתם של אחרים. אופס כאילו חזרתי אל מה שאתה כותב לא?

אני מסכים עם הראיה ה"תועלתנית" שאת מציג.

השאלה היא עד כמה אתה מחובר לחברה סביבך? עד כמה תהיה מוכן לתת כדי לשפר את מצב החברה?
נראה שעל פי הראיה שלך, החברה באה במקום שני, הרחק מאחור.. האם יכול להיות שיש בחיים משהו יותר מהנאה?