25 פבר' 2009
על אגו וניתוחים להסרת האגו
אתון עיוורת כתבה לי מכתב נחמד מאד על אגו כבסיס הבעיות של החברה (תגובה מס' 20), והרגשתי שמה שאתון עיוורת כתב/ה שווה פוסט תגובה בפני עצמו.
תמצית דבריה של אתון עיוורת:
הבעייה העמוקה היא האופן שבו אנחנו מבינים את המציאות והאופן שבו אנחנו קשורים ב”אני” שמניע אותנו. כל הפעילות שלנו מהרגע שאנחנו מתעוררים ועד לרגע שאנחנו נרדמים היא סביב התחזוקה של האני הזה. אנחנו פועלים רוב הזמן להשיג עבורו. מכיוון שכך, כל רעיון שבנוי על בונבולנטיות – בסופו של דבר תמיד ימתמוטט, כי ה”אני” מטבעו שואף להגדיל את עצמו. האני הזה כמובן גם מתרחב ל”שלי” ( החברה שלי, המעמד שלי, המשפחה שלי, העם שלי וכו’).
פתרון יסודי אפשרי יחיד, לעניות דעתי הענייה, היא בין אדם לבין עצמו- במובן של השחרור מהעריצות הזאת של העבדות הזאת. כל אוטופיה אחרת נועדה לכישלון, אתה לא יכול לשכנע מישהו אחר להספיק לעבוד את אלוהי ה”אני” וגם אם תצליח לשכנע והאיש/ה שמולך ירצו מאוד להשתחרר מעולו של זה – גם אז זה לא נתון.
וזאת תשובתי לאתון עיוורת:
אתון יקר/ה?
תודה תודה. אשמח גם להכיר אותך.
אני חושב שמה שאתה קורא לו “אני” או “אלוהי האני”, הוא מה שאנו נוהגים לכנות אגו.
אתה אומר שהדרך להיפתר מהאגו, היא לבצע ניתוח להסרתו ברמה האישית. האם תוכל לתת הסבר יותר מדוייק כיצד מבצעים ניתוח כזה קשה?
אגיד לך מה הרגשתי, כשניסתי להיפטר מהאגו (בהצלחה חלקית בלבד, כמובן).
הכלי שעזר לי לנסות להיפטר מהאגו, היתה ההיסטוריה, הפילוסופיה והחקירה של אנשים סביבי.
ההיסטוריה:
ככל שלמדתי יותר היסטוריה, למדתי עד כמה רצונותינו, מאוויינו, שמחתנו, הן ברות חלוף. רומא ומשתאותיה התקיימה. אנשי זימה, הלכו וזקנו, ואיתם נַבל יצרם. נשים יפות הזדקנו, ועם הזקנה נבל חינן. החיים חולפים מהר, ומי שעסוק בזימה רוב ימי בחרותו, מוצא את עצמו משארי מעט אחריו. והמעט שהוא משאיר, הוא בד”כ הרס וחורבן. חורבן לדורות הבאים. כאשר אדם אינו שולט ביציריו, ואינו משתמש בשיכלו לנווט את עצמו בחייו, הוא עלול למצוא את עצמו נואף כנגד אם ילידיו. על פי רוב הדבר מביא לגרושים שפוגעים בילדיו. הוא מקשה מאד את החיים על ילדיו. במקום שילדים אלו יגדלו מתוך אמון בקשרים שבין בני אדם (כפי שאמור להיות בתא משפחתי) הוא גדל הם חשדות, ויש סיכוי טוב שהוא בעצמו יתקשה ליצור אמון באנשים אחרים. בקיצור… אדם החיי על יצריו, ולא לומד לשלוט בהם באמצעות מוחו, סביר להניח שיחריב עוד קצת. עמים חרבים, כאשר מסה קריטית כל שהיא נפרצת, ואז העם יורד מגדלותו, ויחד איתו, אזרחים הופכים להיות משועבדים לעמים אחרים. כך למדתי מההיסטוריה.
ההיסטוירה לימדה אותי, שאם אני רוצה להשאיר משהו לאחרים, ובעיקר לצאצאי, חברי, משפחתי, עמי, עלי להשתמש בשכל (פילוסופיה), ולנווט את יצרי כדי שישרתו את מטרות השכל.
פילוסופיה:
המאבק בין היצרים לשכל הוא קשה. על פי רוב, ליצרים כוח גדול מאד (במיוחד אם אתה סובל מ-ADD, כפי שאני סובל). אבל אם אתה נחוש מספיק, ועסוק בללמוד מכל קרב שניהלת, היכן טעית, ומה לעשות כדי לנצח בקרב הבא, אתה לאט לאט לומד לשלוט ביצירים ולהכפיפם לרצונך.
אנשים אחרים:
כאשר אתה מבקש ליצור שינוי, אתה מבין שעליך ליצור את השינוי עם אנשים אחרים. אחד הדברים הראשונים שאדם נבון לומד, הוא שבני אדם אחרים אינם סובלים אנשים עם אגו גדול. ולכן חשוב ש”תצניע לכת עם אלוהיך”. חושב להשאיר מקום תמיד לאגו של אחרים. אבל יחד עם זאת, מעשיך, תבונתך, צריכים להתפתח ולגדול. את האגו תשאיר בבית. היה מוכן ללמוד מכל אדם. היה מוכן לתת מקום למחשבותיהם של אנשים אחרים.
אני יודע שזה לא קל, אבל כמו כל דבר שאתה מתרגל לעשות מספיק זמן, הוא הופך לטבע שני שלך. אם אתה מקפיד לעשותו תקופה העולה על שלושה חודשים, אזזה גם יהפוך להיות טבע ראשון שלך.
זהו… זה לא אומר שהצלחתי לנצח את האגו. אינני יודע להסירו, כפי שאתה הצעת. אבל לפחות הוא מאופסן בהקפאה עמוקה, עד כמה שידי מסוגלת להגיע.
האם יש לך פתרונות טובים יותר?
האם לכם יש פתרונות טובים יותר? אנא שתפו אותנו 
אתון עיוורת כתבה לי מכתב נחמד מאד על אגו כבסיס הבעיות של החברה (תגובה מס' 20), והרגשתי שמה שאתון עיוורת כתב/ה שווה פוסט תגובה בפני עצמו.
תמצית דבריה של אתון עיוורת:
הבעייה העמוקה היא האופן שבו אנחנו מבינים את המציאות והאופן שבו אנחנו קשורים ב”אני” שמניע אותנו. כל הפעילות שלנו מהרגע שאנחנו מתעוררים ועד לרגע שאנחנו נרדמים היא סביב התחזוקה של האני הזה. אנחנו פועלים רוב הזמן להשיג עבורו. מכיוון שכך, כל רעיון שבנוי על בונבולנטיות – בסופו של דבר תמיד ימתמוטט, כי ה”אני” מטבעו שואף להגדיל את עצמו. האני הזה כמובן גם מתרחב ל”שלי” ( החברה שלי, המעמד שלי, המשפחה שלי, העם שלי וכו’).
פתרון יסודי אפשרי יחיד, לעניות דעתי הענייה, היא בין אדם לבין עצמו- במובן של השחרור מהעריצות הזאת של העבדות הזאת. כל אוטופיה אחרת נועדה לכישלון, אתה לא יכול לשכנע מישהו אחר להספיק לעבוד את אלוהי ה”אני” וגם אם תצליח לשכנע והאיש/ה שמולך ירצו מאוד להשתחרר מעולו של זה – גם אז זה לא נתון.
וזאת תשובתי לאתון עיוורת:
אתון יקר/ה?
תודה תודה. אשמח גם להכיר אותך.
אני חושב שמה שאתה קורא לו “אני” או “אלוהי האני”, הוא מה שאנו נוהגים לכנות אגו.
אתה אומר שהדרך להיפתר מהאגו, היא לבצע ניתוח להסרתו ברמה האישית. האם תוכל לתת הסבר יותר מדוייק כיצד מבצעים ניתוח כזה קשה?
אגיד לך מה הרגשתי, כשניסתי להיפטר מהאגו (בהצלחה חלקית בלבד, כמובן).
הכלי שעזר לי לנסות להיפטר מהאגו, היתה ההיסטוריה, הפילוסופיה והחקירה של אנשים סביבי.
ההיסטוריה:
ככל שלמדתי יותר היסטוריה, למדתי עד כמה רצונותינו, מאוויינו, שמחתנו, הן ברות חלוף. רומא ומשתאותיה התקיימה. אנשי זימה, הלכו וזקנו, ואיתם נַבל יצרם. נשים יפות הזדקנו, ועם הזקנה נבל חינן. החיים חולפים מהר, ומי שעסוק בזימה רוב ימי בחרותו, מוצא את עצמו משארי מעט אחריו. והמעט שהוא משאיר, הוא בד”כ הרס וחורבן. חורבן לדורות הבאים. כאשר אדם אינו שולט ביציריו, ואינו משתמש בשיכלו לנווט את עצמו בחייו, הוא עלול למצוא את עצמו נואף כנגד אם ילידיו. על פי רוב הדבר מביא לגרושים שפוגעים בילדיו. הוא מקשה מאד את החיים על ילדיו. במקום שילדים אלו יגדלו מתוך אמון בקשרים שבין בני אדם (כפי שאמור להיות בתא משפחתי) הוא גדל הם חשדות, ויש סיכוי טוב שהוא בעצמו יתקשה ליצור אמון באנשים אחרים. בקיצור… אדם החיי על יצריו, ולא לומד לשלוט בהם באמצעות מוחו, סביר להניח שיחריב עוד קצת. עמים חרבים, כאשר מסה קריטית כל שהיא נפרצת, ואז העם יורד מגדלותו, ויחד איתו, אזרחים הופכים להיות משועבדים לעמים אחרים. כך למדתי מההיסטוריה.
ההיסטוירה לימדה אותי, שאם אני רוצה להשאיר משהו לאחרים, ובעיקר לצאצאי, חברי, משפחתי, עמי, עלי להשתמש בשכל (פילוסופיה), ולנווט את יצרי כדי שישרתו את מטרות השכל.
פילוסופיה:
המאבק בין היצרים לשכל הוא קשה. על פי רוב, ליצרים כוח גדול מאד (במיוחד אם אתה סובל מ-ADD, כפי שאני סובל). אבל אם אתה נחוש מספיק, ועסוק בללמוד מכל קרב שניהלת, היכן טעית, ומה לעשות כדי לנצח בקרב הבא, אתה לאט לאט לומד לשלוט ביצירים ולהכפיפם לרצונך.
אנשים אחרים:
כאשר אתה מבקש ליצור שינוי, אתה מבין שעליך ליצור את השינוי עם אנשים אחרים. אחד הדברים הראשונים שאדם נבון לומד, הוא שבני אדם אחרים אינם סובלים אנשים עם אגו גדול. ולכן חשוב ש”תצניע לכת עם אלוהיך”. חושב להשאיר מקום תמיד לאגו של אחרים. אבל יחד עם זאת, מעשיך, תבונתך, צריכים להתפתח ולגדול. את האגו תשאיר בבית. היה מוכן ללמוד מכל אדם. היה מוכן לתת מקום למחשבותיהם של אנשים אחרים.
אני יודע שזה לא קל, אבל כמו כל דבר שאתה מתרגל לעשות מספיק זמן, הוא הופך לטבע שני שלך. אם אתה מקפיד לעשותו תקופה העולה על שלושה חודשים, אזזה גם יהפוך להיות טבע ראשון שלך.
זהו… זה לא אומר שהצלחתי לנצח את האגו. אינני יודע להסירו, כפי שאתה הצעת. אבל לפחות הוא מאופסן בהקפאה עמוקה, עד כמה שידי מסוגלת להגיע.
האם יש לך פתרונות טובים יותר?
האם לכם יש פתרונות טובים יותר? אנא שתפו אותנו
מאת נושאים 
אושר, חרות, פילוסופיה, פסיכולוגיה 
14 תגובות »
חקלאיים. החבל גם עשיר מאד בתושבים אפריקאיים מקומיים. כאשר הגיעו האירופאיים לדרא"פ, הם גילו את המצב הנ"ל, וקיוו לחבר בין שני המשאבים וליצור הון גדול. הם ביקשו לחבר בין עבודה כושית זולה לחקלאות בשפע (המילה כושי, באה מהשם של אפריקה בתנ"ך – כוש. ולכן כושי, הוא תושב אפריקה). אלא שהם גילו שהכושים אינם ששים לעבודה. לכושים הספיקה עבודת אדמה מינמלית בעונת החקלאות כדי לספק לעצמם את כל צרכיהם. המעות הזעומות שהתכוונו המתיישבים האירופאים לשלם לכושים משום מה לא פיתו אותם.
). גנדי קרא למאבק Satyagraha, שמשמעותו, דבקות באמת.
להעביר את העיקרון הזה בשלמותו לחברה הישראלית. כדי שמאבק כזה יצליח, חייבת להיות אמת מוסרית אחת ברורה. העדרה של אמַת מידה מוסרית ברורה, מקשה על הצופים במאבק להכרע מי המוסרי, וכתוצאה מכך,לא מופעל לחץ על הפוגע. 
אם רצוננו ליצור חברה מוסרית, שפועלת מתוך הכרת האמת והמוסר, ולא מתוך אלימות וכפיית דעתנו על הזולת, עלינו לנסות להגיע לאמת משותפת, ולהגדרות מוסריות מוסכמות. אני יודע שחלקכם יכפור באפשרות להגיע לאמת מוסכמת. הרשו לי כמובן לכפור בראיה פוסטמודרניסטית שכזאת. הכשרתי המדעית, וההכשרה שרכשתי בפילוסופיה של המדע, לימדה אותי שאנו כקבוצה נוכל למצוא אמת משותפת רחבה מאד. תהליך מציאת האמת המשותפת אינו קל, והוא דורש חקירה משותפת ארוכה מאד. נצטרך להעלות תאוריות ולהפריכן על ידי עובדות. לחזור ולשפר את התיאוריות, עד שנגיע לתיאוריות שיתארו את המציאות המוסרית בצורה קוהרנטית ושלמה. זה לא יהיה קל, אבל אני חושב שזה יהיה כדאי, וגם אפילו מהנה. 
גדול כפי שהוא נראה בהתחלה.
ינה כלכלית הייתי בוחר את ביבי.
רות, ולהכניס דמויות הרבה פחות פוליטיות. אלא שנראה שהמועצה שהבית הלאומי בחרה, הלכה עם תפקידה בצורה ישירה מידי, וגרמה להתפרקות הבית היהודי. מי שמכיר את הציבור הדתי-לאומי, אותו מייצגת המפלגה הזאת, ברור שזאת חברה המקיימת בפועל עזרה לזולת והתגייסות למען החלש. המפלגה הזאת תומכת גם בהרבה יוזמות ירוקות, ובחינוך. לצערי בבחירות הללו, הבית היהודי התפרקה. ברור לי שהבית היהודי צריכים לעבור תהליכי דמוקרטיזציה, והתחברות מחדש לציבור הישראלי הכללי. אני כולי תקווה שהם אכן יצליחו בכך.
), ו