חברים שלום,
הפוסט הנוכחי, אינו קל לי. בזמן מלחמה, מצפים מכולנו להישיר מבט לפנים, להתאחד ולעמוד בפני האיום, עד שרעמי התותחים והקאסמים ידעכו. אבל עדיין, אני חושב שכחברה בריאה, אנחנו צריכים לנצל את הזמן הזה כדי לחשוב איך הגענו למצב הזה.
גם כשיצאתי כלוחם למלחמת לבנון השניה, לא שמחתי על המלחמה. התגייסתי, ותרמתי את תרומתי. היו לא מעט מצבים בהם חיי, וחיי חבריי עמדו מנגד. ועדיין, הטרידה אותי השאלה, מה אנו עושים כאן? לשם מה התכנסנו ויצאנו למלחמה? אחת הבעיות החמורות של אותה מלחמה, היתה חוסר הצבת מטרות ברורות,וחוסר הגדרת תהליכים להשגת היעדים הנדרשים של המבצע. אומנם המשכנו להיחם, וזה לא הפריע לי להילחם ולסכן את חיי. אך השאלות הללו הטרידו אותי, וידעתי שאם אמצא להן תשובה, אוכל להילחם טוב יותר, או לפחות, אם אצא בחיים מהמלחמה, לסייע במניעת המלחמה הבאה. דילמות הן דבר חשוב. ואני חושב שהן חשבות גם בזמן מלחמה.
אז איך הגענו לכאן?
אחד הדברים שהדהימו אותי תמיד, היתה התופעה של העיוורון הקבוצתי שנכנסנו אליו. כיצד הינו יכולים להיות כל כך עיוורים? לפני הסכמי אוסלו, הימין הזהיר שאש"ף הוא פצצת זמן מתקתקת. הוא צדק. מצד שני הימין לפני האינתיפדה הראשונה היה עיוור לזכויות אדם. אולי בחוכמה שלאחר מעשה, אנו צריכים לחושב על זה מחדש. מה היה ניתן לעשות? כיצד היינו יכולים לפתור את בעיות זכויות האדם, מבלי להכניס לכאן אירגון טרור פעיל?
השמאל חתר לפתרון הסיכסוך, והימין הזהיר מפני ההתנתקות ומפני ירי קאסמים. השמאל התעלם מכך. רק להזכיר לכם, עד כמה השמאל זילזל בתבונת הימין, אני מציג לכם את המצגת הבאה. אני מזהיר שהמצגת יכולה להיות שנויה במחלוקות. אך היא אמיתית ונכונה, וקשה להתווכח עם העובדות. (זהירות, מצגת נפיצה)
[gv data="WTtI7AnA-B8"][/gv]
לאחר ששרדתם את המצגת, אני מקווה שנוכל להמשיך.
אני חושב שאנו כולנו עיוורים. הימין לבעיות זכויות אדם והשמאל להכרות אמיתית עם הפרטנרים שלנו. אני חושב שכולנו אשמים. אנו מנהלים ויכוחי סרק, בלי באמת להיות מוכנים להקשיב אחד לשני. פתרון הסיכסוך הישראלי-פלסטיני, הוא מורכב ומסובך. בימים האחרונים נוצר דיון מרתק בבלוגוספירה. יהיה חשוב למנף אותו לטובת פקיחת עניים וחיפוש פתרונות טובים יותר
כדי ליצור חשיבה משותפת על הבעיה, אני מציע שנסכם את את הבעיות והפתרונות האפשרויים בויקי הזה. מטרתו של הויקי להציג את היתרונות, וחסרונות של כל פיתרון, ולנסות, לאור המבט היותר ברור שיווצר, ליצור פתרונות שיזכו להסכמה רחבה. הויקי גם יאפשר להעמיק את הידע, ולתמוך בבעיות ובפתרונות המוצעים. אני מאמין בנו כציבור, שנוכל לחשוב ביחד, ולמצוא פתרונות טובים יותר. אני מציע שנקשיב אחד לשני, וננסה לבנות דיון מתוך הקשבה, ולא מתוך התנשאות או "ידעת האמת". המצב אליו הגענו, נוצר תודות לעיוורון של המחנות הניצים. במקום ללמוד אחד מהשני, רבנו אחד עם השני. האם לא הגיע הזמן להקישב ולבנות?
אני מזמין אותכם לבנות את הידע ולהציג את המחלוקות בויקי, או בפורום הזה שעוסק בסיכסוך.
השתדלתי בויקי להכניס מספר בלוגרים ראשוניים שכתבו על המלחמה (נדב פרץ, נתי יפת,דובי קננגיסר, סוקי, חוד התער ואפי פוקס). אתם מוזמנים להכניס בלוגרים נוספים שכתבו על המלחמה והסיכסוך. אנא השתדלו לעשות זאת בחלק של הבלוגרים. אם יש לכם שאלו, אנא עשו זאת בדף הקהילה של הויקי. אני מקבל את כל מה שתכתבו שם לדוא"ל, ואשיב לכם במהרה, בע"ה.
ככל שיהי לנו יותר מידע, כך נוכל לקבל החלטות מושכלות יותר.
בהצלחה לכולנו,
טל
לפורום: http://www.tapuz.co.il/communa/usercommuna.asp?communaid=34473
לויקי: http://israpale.wiki.co.il
נראה לי שהטענה שהרקטות על אשקלון נובעות דווקא מאוסלו היא קצת בעייתית, בהתחשב בזה שהרקטה הראשונה נורתה 15 שנה אחרי ההסכם, 10 שנים אחרי מועד הסיום המתוכנן שלו, ו-8 שנים אחרי קריסתו ה'רשמית'.
באותה מידה אפשר להגיד שרקטות על אשקלון זה תוצאה בלתי נמנעת של מלחמת ששת הימים.
הי נדב,
אני חושב שאתה מתעלם מעניין העיוורון.
הימין הזהיר, והרקטות הגיעו. השמאל הזהיר מפני הבעיותיות של חוסר זכויות אזרח… זה נושא המרכזי…
השאלה האם אתה, אני ואחרים נהיה מוכנים לדון ברצינות על הדברים.
לגבי העניין שהעלאת. ההסכם קרס לדעתי, כי הוא לא יכול היה להצליח מההתחלה. אש"ף וערפאת לא רצו באמת שלום. אם הינו מקשיבים לדבריהם, כאשר הם דיברו לציבור שלהם, והינו קוראים את סיפרי הלימוד שלהם, ולא הינו נעולים בקונספציה (גם לימין היו קונספציות), הינו מצליחים להבין שאין כוונתם שלום. והיינו יכולים לבחור את דרכנו בהצלחה רבה יותר.
מותר להגיד טעינו. זה בריא לדמוקרטיה, וזה בריא לנו. 😳
אתה כבר דן בפתרונות, אני בכלל לא בטוח שיש הסכמה כללית על מה הבעיה.
רק בסוף 2005 (ע"ע "המפץ הגדול") חלק גדול מהימין-מרכז הבין את שהשמאל-מרכז השכיל להבין עוד קודם והוא שהאיום האסטרטגי מספר 1 של ישראל איננו טרור ואיננה פצצה איראנית אלא היא אחוזי הדמוגרפיה הערבית ממערב לנהר הירדן.
הימין הרדיקאלי עודנו שבוי בקונספציה של ארץ ישראל השלמה ומתכחש לכך שיש בכלל בעיה.
הימין המתון נמצא במידה רבה בחלומות באספמיה. לדעתי, הן חזון ליברמן לחילופי אוכלסין והן השלום הכלכלי של נתניהו הן פתרונות אד הוק שהשניים הוציאו מהשרוול לבעיה שהאידיאולוגיה שלהם איננה מסוגלת להתמודד עמה. עבור נתניהו, זהו ניסיון לייצר מצג שווא בעולם של התקדמות, מתוך הבנה כי אסור שבעולם ישראל תיתפס כסרבנית שלום. עבור ליברמן, מדובר בניסיון לארוז מחדש את רעיון הטרנספר בעטיפה של ממתק. יחד עם זאת, יש הכרה אמיתית שישנה בעיה אצל שניהם ופתרונותיהם ואופן ניסוח הבעיה אצלהם ראוי להתייחסות.
ידידי חייש, איש השמאל הרדיקאלי, לאחר ויכוחים רבים שלי איתו ניסח כמה מהתובנות שלו על ההבדל בין השמאל של חד"ש לשמאל הציוני כך:
לדידי, השמאל הרדיקאלי מדבר במונחים של צדק, ואילו השמאל הציוני במונחים פרגמאטיים.
בכל מקרה, ניתן כבר להבין שיש הבדל בפתרונות המוצעים גם מתפיסת מהות הבעיה.
טל,
כימני, אני אעיד על עצמי שלא התעלמתי מזכויות האדם של הערבים.
פשוט אני יודע מי אשם במצב המסריח בו נמצאים הערבים של יו"ש ושל עזה – הם עצמם והמנהיגים שלהם.
עמדה שמאלנית קבועה (ומאפיין של נקודת מבט קולניאליסטית) היא לראות ביהודים כאחראים להכל, תוך כדי התעלמות ממהלכי הערבים, האמונות שלהם, התרבות שלהם, הערכים שלהם.
אני לעולם לא אגיד "המצב מסובך" או "זה לא ברור" כי מי שאומר כך לוקח חלק בתעמולה האנטי ישראלית – האחריות הבלעדית על הסירחון והסבל של הערבים הוא של הערבים, וההנהגה הערבית בעיקר.
הי שי,
ניסוחים מעוד מעניינים… אתה חייב לכתוב.
לא ברור לי איך מגיעים למצב של צדק על פי חד"ש.
אם הכל היה סטרלי הינו חיים במדינה דו-לאומית, בה כל האזרחים שווים. אבל מה לעשות שמצד אחד יש ישראלים עם חזון ציוני, מנטליות יהודית שלא יודעים להסתדר עם הערבים ואולי לא רוצים, ומן הצד השני יש חברה שערכי הדמוקרטיה אף פעם לא עמדו בראש מעיניה (היכן לאחרונה ראית מדינה ערבית-מוסלמית דמוקרטית וליברלית באמת?)
המציאות כנראה מורכבת יותר, ולכן צריך לחפש פתרונות מורכבים.
אני אשתדל להציע פתרונות, והייתי שמח גם אם אתה תוכל להציע פתרונות סבירים. אני מקווה לעודד שיח בלוגרים, ולהתכנס לפתרונות כאן: http://tinyurl.com/8wc36j
הי איתמר,
אני מסכים איתך שיש לנו נטיה מוגזמת לקחת על עצמינו את האחריות (וכתבתי על כך לנדב).
בכלל עלינו ליצור את המודעות לכך בתוכנו ובעולם, שלפלסטינאים יש חלק גדול מאד בתסבוכת שנוצרה. יחד עם זאת, אני עדיין רואה שיש לנו חלק בעניין, וחשוב שלפחות אנחנו ניקח אחריות, על עתידנו.
במקום לספר את הסיפור מהצד הערבי או הישראלי, אני מציע ככלל, לנקוט עד כמה שניתן במבט ניטראלי, כדי לנסות לפתור את הבעיה. שימוש בנרטיב ישראלי או ערבי, רק יקשה על הבנת הבעיות.
כמו הימין שאת עיוורונם לאחריותנו לסבל של הפלסטינים מייצג פה יפה איתמר בדיון, גם חד"ש לא מדברים באופן פרגמטי או מחובר למציאות באופן מיוחד.
הניסוחים שלהם מדברים על מי אשם, מה ההיסטוריה, ואיך צדק ייעשה, באופן עיוור לחלוטין לאפשרות הממשית להגיע לאותו צדק אידאי כביכול. החתירה ל"מצויינות" פוגעת עמוקות בהשגת ה"טוב מאד".
אני איתך בסיפור הזה, הם מתעלמים לגמרי מהמציאות בשטח ומהצורך הממשי לפתור את הקונפליקט באופן פרקטי.
שי, איפה יש עוד אנשים כמוך?
במפלגת העבודה, כמובן.
אלא אם התכוונת לזיו פניי הנאים אז זו כבר גנטיקה ואני לא יכול לעזור לך 🙂
לא,
התכוונתי ליכולת לחשוב מחוץ למסגרת 🙂
דווקא במפא"י/מפלגת העבודה לא הצטיינו בעבר בלצאת מחוץ למסגרת. שינוי מרענן 🙂
כדאי גם לדעת את העובדות, טל. ה"שמאל" לא תמך בהתנתקות. השמאל לכל היותר חשב שההתנתקות היא יותר טובה מדרך הימין הסטנדרטית, אבל השמאל, באופן כללי, חשב שפעולה חד-צדדית היא שגויה ולא תביא לפתרון הבעיה. השמאל אמר שנסיגה חייבת להיות מלווה בהדברות עם פת"ח – בין השאר, כדי שיהיה ברור לכולם שהנסיגה היא הישג של הנהגת הרשות הפלסטינית, ולא של החמאס. השמאל, במקרה הזה, צדק. שום דבר לא הפריע לחמאס למנף את הנסיגה למען עצמו, וכך הגענו למצב בו אנחנו נמצאים היום.
שרון הוא לא "השמאל".
iod – השמאל נתן לאריק רשת בטחון להתנתקות כשהממשלה שלו עמדה ליפול.
טל – אני חושב שהקמת מדינה יהודית זו דרך מופלאה לצאת מהמסגרת :). שלא לדבר על הסכמי אוסלו, נסיגה מלבנון, וכו'. הרבה אומץ ויצירתיות היו לעבודה במשך השנים, היו גם טעויות, הימורים לא טובים, אבל אנשים כלבבי בסך הכל. יתרה מכך, תסתכל מי יש שם עכשיו. אני חושב שהיית נהנה לקרוא ספרים של דר. עינת ווילף למשל.
שי, ענית יפה לדובי (שנדמה לי לפי הפוסטים שלו שהוא גם באזור מפלגת העבודה).
לגבי עינת ווילף. אין ספק שהבחורה מבריקה. נראת לי כישרון עולה. רק ההצמדות שלה לפוליטקאים קצת יוצרת אצלי בחילה. נצטרך לראות האם היא תממש את הפוטנציאל שבה, או שהיא תהיה עוד אחת מאותם פוליטקאים צמודי כיסאות.
אני קצת סולד מהביטוי "צמודי כסאות". זה נכון שיש אופוטורניזם בפוליטיקה (מפלגת קדימה, למשל), אבל לי נניח חבל שאנשים כמו שלמה בן-עמי או אלי גולדשמידט לא היו קצת יותר "צמודי כסאות".
בראייתי זה נכון להתעקש, לחרוק שיניים ולהשאר כדי להמשיך במאבק לקידום תהליכים חשובים.
הכניסה לחיים הפוליטיים היא דרך ראויה בעיניי לנסות להשפיע על תהליכים בחברה. מרבית צמרת העבודה הייתה יכולה לחיות טוב מאד גם בלי הכסא בכנסת. ה"היצמדות לכסא" היא בעיניי, ואני מניח שגם בעיניהם, סוג של שליחות.
זה נכון שיש גם לכלוך בפוליטיקה, אבל זה קונטינגנטי, זו איננה המהות.
הי שי,
לא סתם במפלגת העבודה יש "סכינים ארוכות" (חיסולי חשבונות אישיים ואינטריגות). הפוליטיקה הרגילה היא מסריחה לגמרי. מישהו שאני מכיר ויושב קבוע בוועדות הכנסת, אומר שכמעט הכל זה אינטירגות ומשחקי כוחות.
מהמעט ניסיון שהיה לי במערכות פוליטיות, כמעט הכל שם מסריח….
יש פוליטיקאים נהדרים, פגשתי גם כאלה. אנשים שבאמת אכפת להם. אבל הם בד"כ לא בעלי הכוח האמיתי. בעלי הכוח האמיתי, הם אנשים שהכוח מעניין אותם ולא האידאלים.
אני חושש שיש לך הערכה ורודה מידי על חברי הכנסת.
אין לי אשליות. אני יודע שהרבה מזה ככה. אבל ממש כפי שסוקראטס טען בפני תרסימכוס בפוליטאה, העובדה שיש שלטון מושחת זו עובדה קונטינגנטית ולא מציאות הכרחית. לשלטון יש מהות, תכלית שכוללת דאגה לרווחת הצבור ועתידו. המהות של שלטון איננה שחיתות. לכן אני לא ממהר לפסול על הסף את כל הפוליטיקה. אנו כעת אולי בשפל, אבל הגאות עוד לפנינו. זה לא מחוייב מציאות שזה יראה כמו שזה נראה היום.היום במפלגת העבודה, למרות שודאי עוד יש מיני עסקנויות – בסך הכל, מרבית מי שנמצא שם, נמצא שם כי הוא רוצה להיות שם, מתוך תחושת שליחות. מה היה רע לפרופ. ברוורמן להישאר באקדמיה? או ליחימוביץ' ובן-סימון בתקשורת? גם ברק חי טוב מאד בחוץ. אני באמת חושב שמרבית מי שנמצא שם בצמרת הרשימה אינם אנשים ציניים. אני לא הייתי ממהר לפסול.
טוב, אני הפכתי כבר סקפטי לחלוטין. הני זובידה כתב פעם על איתן כבל, מאמר שמראה עד כמה החבר'ה הללו, הם פוליטקאים משופשפים שבעיקר, האינטרס האישי שלהם, הוא המכריע.
לוביסטים שדיברתי איתם, אומרים כי חברי הכנסת מונעים בעיקר מאינטרסים צרים. אנשים שעובדים בוועדות הכנסת, אומרים שמה שוקרה שם זה קירקס שלם שנוצר, ככל הנראה מאינטרסים צרים.
אני איבדתי בהם לחלוטין אמון. יש ח"כים טובים, אבל שמתי לב שהם אינם שורדים בכנסת הרבה זמן, או שאינם נמנים על המפלגות הגדולות. באופן כללי, המפלגות הקטנות הן בעלות פחות כוח ולכן להערכתי, הן פחות מושחתות.
יש לי חשש שאתה סובל מנאיוויות קלה. לא נורא. ביקור בוועדות הכנסת, והפיכה ללוביסט בבוודאי יסיעו להקלה במחלה 🙂
למעשה אני כבר היום מכיר ברמה זו או אחרת מספר לא מבוטל של חברי כנסת ועוזרים פרלמנטרים. כאמור, אני לא משלה את עצמי. אני יודע שהרבה מזה זה ככה. יכול להיות שיש לי פשוט אפריורית השקפה פחות פסימית לגבי זה.
האמת? הייתי מציע לאמץ גישה אופטימית. אפילו אם כרגע נראה לך שהיא פחות מחוברת למציאות, היא יותר פרודוקטיבית מגישה פסימיסטית.
מבחינתי הבעיה אינה האם אני נוקט גישה פסימית או אופטימית. אני משתדל להסתכל על המציאות כמו שהיא, בלי ליפות אותה, כדי שאוכל לחפש פתרונות.
רוסו מכנה את סוג השלטון שלנו "אוליגרכיה נבחרת". אנו איננו חיים בדמוקרטיה. בדמוקרטיה, העם הוא השולט (זה הפרוש המילולי של המילה "דמוקרטיה"). אני לא מרגיש שולט, אני לא מרגיש שהאינטרסים שלי מיוצגים, ואני מניח שגם רוב האינטרסים שלך אינם מיוצגים. מידת היכולת של האזרח הפשוט להשפיע על השלטון היא כמעט זניחה.
כל מה שנשאר לי לעשות זה לבחור את האוליגרכים שישלטו עלי ל-3.5 השנים הבאות. אבל כבר התרגלתי שבזמן הבחירות, האולגרכים המועמדים מבטיחים לי דברים מסוג אחד, ואין קשר בין זה לבין למה שיקרה בפועל.
יתרה מזאת, אני יודע שכדי שהאוליגרכים הללו יבחרו, הם צריכים סיוע של אוליגרכיות לא נבחרות (בעלי הון, קבלני קולות, אנשי תקשורת, ואנשי הפרקליטות). כך שלמעשה השלטון האוליגרכי במדינת ישראל כמעט ואינו ניתן לשליטת העם. האוליגרכים מצאו דרך למכור סחורה פגומה להמונים, כאילו היא "דמוקרטיה".
חוסר הדמוקרטיות במדינת ישראל, הביא אותנו, להבנתי, להיות אחת הדמוקרטיות המושחתות בעולם. מדד השחיתות הבינ"ל, נותן לנו ציון 6 (10 זה הכי פחות מושחת). זה הרחק מאחורי המדינות נורדיות (ממוצע -9), הרבה אחרי מערב אירופה (ממוצע 8.5). הרבה אחרי ארצות הברית (ציון 7.1). אנחנו הכי פחות מושחתים במזה"ת, אך לא הרבה לפני הניסכויות ומדינות אחרות במזה"ת.
ואם יש דבר מסוכן למדינת ישראל, זאת השחיתות הפושה בה. כמו שבני אדם מתים בעיקר ממחלות בכלי הדם (30% מהתמותה העולמית). כך גם מדינות מתות משחיתות. בעיקר אם הן מוקפות אויבים.
לכן, אינני מתעלם מהבעיה, וטומן את ראשי בחול באמצעות ראיה אופטימית. חברי ואני בתנועה לדמוקרטיה ישירה, פועלים ומשקיעים זמן רב בלימוד דרכים ליצור כאן דמוקרטיה אמיתית, שבה העם שולט באמת. אנו מחפשים דרכים בהן העם יוכל לשלוט בצורה טובה ומושכלת. אנחנו לומדים המון, פועלים יחד עם אירגונים המעונינים בדמוקרטיה פנימית, ומקווים ליצור שלטון דמוקרטי אמיתי במדינת ישראל.
אנו מקווים להגיע למצב הדמוקרטי של שוויץ (שזה שילוב של אוליגרכיה נבחרת, ושלטון דמוקרטי ישיר, בו העם מחוקק חלק גדול מהחוקים בעצמו). או שילטון ישיר לגמרי, כפי שהיה באתונה (אך כמובן אם השיכלולים שהאינטרנט מביא).
אני הייתי רוצה לראות את נתוני המקור של "מדד השחיתות" הזה. יש לי אינטואיציה חזקה שזה לא משקף את המציאות, אלא אם זה מדד סובייקטיבי של "תחושת שחיתות" או משהו. אין לי שום ספק שהציבור בצרפת, למשל, כבר קיבל את העובדה שנבחריו מושחתים עד היסוד ומניח לזה. העובדה שאולי יש פה יותר משפטים שקשורים בשחיתות שלטונית נניח אף הם אינם מעידים שיש פה יותר שחיתות, רק שיש פה יותר משפטים. אני לא אומר שזה לא ייתכן, אבל אני סקפטי והייתי רוצה לבחון את המדד הזה בעין ביקורתית.
אין לך ויכוח איתי שיש צורך לחזק מנגנוני דמוקרטיה ישירה בישראל. דווקא בגלל שאנו מדינה קטנה יחסית, מתקדמת טכנולוגית, יש סיכוי לא רע לקדם מהלכים שיביאו ליותר מעורבות שלטונית ישירה.
יחד עם זאת, אני לא בטוח שתרבותית החברה הישראלית מוכנה לקחת את האחריות הזו על עצמה. אין פה איזה מסורת ארוכת שנים וממוסדת של ליברליזם ודמוקרטיה. גם מבלי לערוך סקר, אני מניח שאתה יודע מה יהיו התוצאות העגומות לו הייתי שואל את אזרחי ישראל אם הם חושבים שהיה יותר טוב אם היה פה מונרכיה.
אם אתם רוצים לקדם את המהלך החשוב הזה, זה חייב להתחיל מחינוך לדמוקרטיה, בכל המגזרים. בלי שהערכים האלה ישבו עמוק בלבם של אזרחים הישראל השונים, דמוקרטיה ישירה לא תצליח פה.
אגב, אפילו כתבתי על זה פעם משהו
http://cafe.themarker.com/view.php?t=494175
הי שי,
את נתוני המקור ניתן למצוא באתר של TI (http://www.transparency.org/publications/gcr/download_gcr/download_gcr_2007)
עד כמה שהבנתי, המתודה שלהם מתבסס על מחקר של אנשי עסקים זרים הפועלים בארץ הנבחנת. יש להם שאלונים מורכבים, הודקים את השחיתות מכמה כיוונים. הם שואלים, כמה פעמים שמעת על צורך לשחד. כמה פעמים נאלצת לשחד, וכיוב'. המחקר נעשה על ידי כמה מכונים בלתי-תלויים.
אני חושב שבמתודה הזאת, הם מנסים לבטל את מרכיב הקירבה בין הנשאלים למדינה. זאת מתוך הנחה שאזרחים פטריוטים, לא ימהרו להסגיר את ארצם. הם גם מנסים לבדוק, עד כמה מדובר בשמועות, ועד כמה מדובר בעדויות ממקור ראשון. השימוש במספר מכונים בלתי תלויים, אמור לתת למחקר יותר תוקף. בסה"כ מדד השחיתות, נראה לי די אמין.
אתה כמובן מוזמן להיכנס לאתר שלהם, ולבדוק את המתודות בעצמך.
לגבי תרבות דמוקרטית, אני מסכים איתך. זאת הסיבה שהגישה שבה אני מאמין, היא גישת הגראס-רוט (לבנות מהיסודות כלפי מעלה). אנו עובדים כרגע עם שלושה אירגונים שונים, כדי לקדם בהם תרבות דמוקרטית ישירה. אנו מתנסים, ובודקים באירגונים קטנים את התהליכים הדמוקרטים. כך אנו מקווים להבין את מכלול הבעיות העומדות בפני דמוקרטיה ישירה. אנו מקווים למצוא פתרונות לבעיות, ובמקביל, להצמיח תרבות דמוקרטית שתצמח ממאירגונים-אזרחיים, ולא מתוך המדינה. כמובן שנשמח בהמשך להוסיף עוד ועוד אירגונים, ולסייע להם להצמיח תרבות דמוקרטית ישירה. ככל שיותר אירגונים יצטרפו, וככל שנפתח שיטות טובות יותר, כך אני מאמין תצמח כאן תרבות אמיתית של דמוקרטיה ישירה בישראל.
שי,
לגבי המאמר בקפה…. כן… אם יש חלום, גם נמצא בע"ה, את הדרך 🙂