מבט פילוסופי

חברים שלום,

ימי קרבות עוברים עלינו.  בתקשורת הציבורית נראה שיש תמיכה רחבה במבצע. כל הכתבים כמעט נרתמים למבצע ולתיאורו באור חיובי. מצד שני הבלוגוספירה הישראלית מהרהרת  אחר נכונות המבצע. חלקה הגדול אף מתנגד למבצע.יש גם כאלו המבקשים רק חמלה. וחלק תומכים במידה מסויימת. אחרים מתחמקים מדיון. רק קול אחד שמעתי שתומך במלחמה.

לדעתי זה מעיד על חברה שהיתה חולה במחלה קשה, אך ניכרים בה סימני התאוששות. היא מבריאה, כי בחברה דמוקרטית חובה להרהרה אחרי החלטות הפוליטקאים. אנו רואים כאן יותר ויותר אנשים שאינם ממהרים לאמר "אמן" אחרי החלטות ה"מנהיגים". מצד שני, אין כאן דיון אמיתי על משמעות המלחמה. יש כאן דפוסים חוזרים של מוסרי או לא מוסרי, על פי אסכולות מחשבתיות שהתפתחו במאה ה-18 וה-19. עוד לא פיתחנו דיון אמיתי ומעמיק על משמעות המלחמה, כיצד מנצחים במלחמה או איך נמנעים ממלחמה. הכל באויר, הכל דיבורים ושב חולף עם הרוח. כדי לבחון כחברה דמוקרטית את המלחמה וצדדיה השונים, עלינו להבין מהי מלחמה.

עקרונות הבסיס של המלחמה
אינני חושב שיש הגות משותפת, שיכולה להסביר מהי מלחמה, וכיצד להמיר את המלחמה למלחמה או שלום עם שכינינו.

באופן כללי, קלאוזוביץ' אומר נכון, ש-"המלחמה היא המשך המדיניות בדרכים אלימות". כאשר מדינות או עמים אינם מגיעים לישוב המחלוקות בינהן בדרכים בדרכי דיפלומטיה, הן עלולות לנסות לכפות אחת על השניה את רצונן באמצעות עימות אלים. המצב האופטימלי שבו מדינה אחת מנצחת מדינה אחרת, על פי קלאוזוביץ', מתקיים כאשר מתקיימים שלושת התנאים הבאים*:

1. שבירה או השמדה של הכוח הצבאי של האויב
2. לקחת מהמדינה המפסידה את המשאבים הדרושים למדינה המנצחת (נפט, חקלאות, שטחי אדמה, מחצבים וכיוב').
3. המדינה המנצחת זוכה להתקבל כריבון לגיטמי על ידי האזרחים של המדינה המפסידה (כדי למנוע התנגדות, ולמנוע את הצורך להחזיק צבא כיבוש, שדורש משאבים מהמדינה המנצחת. השארת אוכלוסיה עוינת גם יכול להוות פתח להתמרדות עתידית, שעלולות לגרום למנצחת להפסיד את הישגייה)

במקרים רבים יש התנגשות בין בין תנאי 2 לתנאי 3. במלחמת העולם הראשונה הגרמנים הגיעו כמעט עד פריז. לאחר שהצרפתים והבריטים עצרו אותם הם נאלצו להשתמש במשאבי החבל שכבשו. כתוצאה מכך לאוכלוסיה המקומית לא נשאר מזון, והתפתח מצב של רעב וסבל אנושי רב. את הסבל האנשוי שיצרו הגרמנים, ניצלו הצרפתים והבריטים כדי ליצור אהדה למלחמת בבריטניה ובארצות הברית. וכתוצאה מכך, יכלו הבריטים והצרפתים לגייס יותר כוחות, ולבסוף גם להביא את ארה"ב להשתתף במלחמה.

אלכסנדר מוקדון, הינו דוגמא מצויינת למצביא ששילב את כל שלושת התנאים. הוא הצליח להכריע את הצבא של מלך פרס. הוא השתמש במשאבי פרס כדי להמשיך במסעות הכיבושים שלו, והוא התייחס לכבושיו, כאילו הוא חלק מהם. הוא דאג לאמץ את אורחות המקום, להקריב קורבנות לאלים המקומיים, ונתן כבוד רב לאוליגרכיות המקומיות. גאוניתו, איפשרה לו לכבוש כמעט את כל העולם הידוע בזמנו.

בחינת הסיכסוך הישראלי-ערבי

כאשר לישוב היהודי לא היה כוח צבאי אפקטיבי, נאלצה הנהגת הישוב להשיג שטחים ומשאבים באמצעות דיפלומטיה. אדמות ערביות נקנו מבעלי ההון והשטחים הערבים. אישורים והסכמות מדיניות הושגו מבריטניה באמצעים דיפלומטים, ולקראת סוף המנדט גם על ידי גרילה וטרור. את הכרת האומות המאוחדות בחלוקה, השיגה הנהגת הישוב באמצעות דמוקרטיה
אך כאשר, הגיע שלב היישום של תוכנית החלוקה, מדינות ערב והפלסטינים התנגדו לתוכנית החלוקה. בהעדרה של יכולת מדינית למנוע את הקמת מדינת ישראל פנו המדינות הערביות והפלסטינים לאמצעי האלים שעמד לראשותם. לאחר קרבות קשים מאד, הצליחה מדינת ישראל לשבור את רצון המלחמה של שכנותיה. היא הצליחה להשיג משאבים ושטח, ו"סייעה" לפלסטינים שחיו בשטחים שנכבשו לצאת/לברוח.

בן גוריון כנראה חש שישראל לא תוכל לזכות בדעת הקהל של 1.2 מיליון פלסטינים (במדינה בה היו 0.6 מיליון יהודים), ולכן יש לשער שהוא דאג "לסייע" לבריחת מיליון פלסטינים, או לפחות דאג שלא ירצו לחזור לאדמות מהן ברחו. בכך בן גוריון והנהגת מדינת ישראל הצליחו לדאוג לשקט יחסי. אך בעיית האיבה נשארה, והיא יצאה אל מחוץ לגבולות מדינה ישראל. אירגוני הפאדיון, ולאחר מכן אש"ף, היו ההתפתחות של הפוליטית-צבאית של השינאה שננטרה לישראל, בליבם של מיליוני הפלסטינים שברחו/הוברחו ממדינת ישראל. עוצמת השינאה רק תלך ותגדל ככל שיעבור השנים, תודות לתלישותם של הפלסטינים בארצות שאליהן הן ברחו. התלישות הזאת התחזקה, כיוון שכמעט בכל מקום שאליו הגיעו הפלסטינים, הם הפכו לעדה של מצורעים.במשך שנים רבות חשבו בישראל  שהתלישות הזאת מקורה בתוכנית מכוונת של המדינות הערביות, אך יש לשער שהסיבה נוסעת יותר מהתליכים טבעיים. אחד הגורמים התורמים לכך, לדעתי, היא חוסר השיוויון וחוסר הדמוקרטיה הקיימת בארצות ערב. במדינות הללו בהן השלטון מתבסס על אליטה צרה של בעלי ברית, מהווים הפלסטינים קבוצה המאיימת על השלטון. את התממשות האיום הפלסטיני היה ניתן לראות בירדן, שלפני ספטמבר 1970, שם איימו הפלסטינים על השלטון הבדאווי/האשמי. לאחר שהנהגת הפלסטינים גורשה מירדן ורוח המהפכנות הפלסטינית רוסקה, עברה הסכנה הפלסטינית למדינה פרו-מערבית חלשה. בתוך חמש שנים, הובילו הפלסטינים את לבנון למלחמת אזרחים. כוחם בלבנון נחלש רק לאחר שבמלחמת לבנון הראשונה, הצליח צה"ל לגרש את הנהגת הפלסטינים מלבנון.

ב-1967, לאחר שישראל כבשה את סיני, יהודה, שומרון והגולן, נוצרה מצב חדש. הפעם החליטו קברניטי המדינה, אשכול ודיין, כי האוכלוסיה הפלסטינית תשאר בשטחים שנכבשו. מקובל לאמר כי דיין האמין שהפלסטינים ירצו לגור בישראל. הוא האמין כי התנאי השלישי של קלוזוביץ' יתממש, רק בגלל שאנו מדינה מפותחת ודמוקרטית. הוא האמין שהפלסטינים יסתכלו על אחיהם שבתפוצות, ומיד יבינו שעדיף להם להיות חלק ממדינת ישראל. על אשכול אומרים כי הוא האמין שיו"ש הם רק פיקדון, שנועד להחזרה לירדן, לאחר שיושג הסכם שלום. שניהם טעו. ירדן לא רצתה ביו"ש. גם כך היה עליה להתמודד עם רוב פלסטיני גדול ומאיים. הפלסטינים לא הסתכלו על אחיהם, אלא דווקא אל הפערים בינם לבין היהודים, ואל ההתיחסות הנצלנית והאגרסיבית של מעסיקיהם היהודים.

ב-1987, לאחר 20 שנים ללא זכויות דמוקרטיות, התפרצה מרידה אזרחית, שבסופה הכירה הממשלה הנבחרת הישראלית בצורך להקים מדינה פלסטינית בשטחי יהודה, שומרון ועזה. נחתמו הסכמי אוסלו, והכוח הפלסטיני (אש"ף) שיצא מלבנון וגלה לטוניס, חזר ב-1994 ליש"ע.

ממשלת ישראל האמינה שאם הקמת מדינה פלסטינית בשטחי יש"ע, יפתר הסיכסוך, ושלום יגיע לאזור. מסיבות מורכבות שבוודאי יהיו רבים שיחלקו עליהן, הפתרון שהציעה הממשלה נכשל. ב-1995 התחילו הפלסטיניים לייצר פיגועים גדולים נגד אזרחים. קשה לקבוע מה הסיבות האמיתות שבגללן הפלסטינים פנו לאלימות. יש כאלו שטענו כי ישראל לא עמדה בהסכמים. אחרים יגידו שהפלסטינים אינם מתכוונים להסתפק ביש"ע ופונים להשמדתה של ישראל, והקמת מדינה פליסטינית במקומה. אני חושב שאש"ף הוכיח כי בכל מקום אליו הלך, הוא הכיר רק דרך אחת. דרך המלחמה. בירדן, ובלבנון אש"ף היה גורם חתרני שניסה להשמיד את המדינה בה פעל. אני חושב שבגלל  הדיקטטורה והשחיתות העצומה שהתקיימה בתוכו, הוא יכול היה להתקיים רק במצב של מלחמה. מלחמה, כידוע היא המגן הטוב ביותר של הדיקטטור המושחת.

בדצמבר 2006, התגלתה השחיתות של הפתח (הארגון שהמשיך את אש"פ) במלוא מערומיה, והפתח התרסק בקרב מול החמאס בעזה. בגדה שרד הפתח, כנראה תודות להגנתה של ישראל.

המדיניות המוצהרת של החמאס, היא השמדת מדינת ישראל. זהו ארגון דתי רדיקלי שהאידאולוגיה שלו מניעה אותו למלחמת חורמה בישראל. השאיפה של החמאס היא להשמיד את ישראל. בדרך להגשמת המטרה הוא אינו בוחל בשום אמצעי, גם לא פגיעה באוכליסיותו הוא.

הסיכסוך בעזה
אירגונים בעלי אופן דתי-רדיקלי אינם ניתן להכנעה בקלות.

אם נחזור לעקרונות המלחמה של קלוזוביץ', הרי שהשגת התנאי הראשון (שבירת  הכוח הצבאי) הופכת כמעט למשימה בלתי אפשרית. לוחמי ומפקדי החמאס חמושים באידאולוגיה מעוורת המקדשת את המוות. אידאולוגיה כזאת שירתה את היפנים במלחמת העולם השניה. רק שתי פצצות אטומית הצליחה להכניע את היפנים. במידה רבה גם גבלס והיטלר הצליחו לייצר אדאולוגיה קיצונית שלא היה ניתנת להכנעה. רק כיבוש מוחלט וריסוק מוחלט של השלטון ותהליך של דנצפיקזציה איפשר את החזרת גרמניה להיות חברה נורמלית בין האומות השפויות.

ישראל מעריכה שהלחץ הבינלאומי לא יאפשר לבצע כיבוש מוחלט של עזה, הדרוש לתהליך דה-חאמסיזציה. ישראל גם למדה שאין לה את היכולות לרכוש את דעת הציבור הפלסטיני. שתי סיבות אלו הן סיבות טובות שבגינן כיבוש עזה מחדש לא יהיה מהלך נבון.

ולכן ישראל פונה לשיטה מאד בעייתית של הכנעת כוח הרצון להילחם. הדרך שישראל בחרה היא פגיעה מסיבית בחמאס ובאזרחי עזה, על ידי מבצעים קטלניים והרעבת האוכלוסייה. ממשלת ישראל מעריכה כי הרעבת האוכלוסיה תצליח להפריד בין שלטון החמאס לאזרחיו. אלא שלהערכתי שלטון המובל על ידי אידאולוגיה קיצונית, שיש לו מערכת חינוך משלו, שליטה בתקשורת ויכולת לדכא מרידות באלימות, לא יושפע מדעת הקהל. החמאס יוכל לשלוט בעזה, גם חרף אי-שביעות רצון של האוכלוסיה הנשלטת. גרמניה הנאצית לא הוכרעה בגלל הרעב שבריטניה כפתה עליה. לרוסיה הבולשביקית נדרשו 72 שנים כדי לקרוס. משטרים דיקטטורים עם אידאולוגיה קיצונית קורסים רק לאחר שהשחיתות הפנימית, שנובע מהקיצוניות שלהם ומהדיקקטורה שלהם מכריעה אותן. נדרשות עשרות שנים עד ששלטון דיקטטורי מאבד מכוחו בגלל שחיתות.

התוצאה היא שללא מבצע כיבוש מוחלט ותהליך דה-חמאסיזציה, אנו עומדים לסבול במשך עשרות שנים, מהפגזות ערינו, וממבצעים חוזרים שינסו לרסן את החמאס.

פתרונות אפשריים לסיכסוך

בגלל האידאולוגיה הרדיקלית של החמאס, קשה להעריך שהחמאס יהיה מעוניין בשלום אי-פעם. הפת"ח שפיו דיבר שלום ב-1994, ידיו דיברו מלחמה. הדבר יהיה נכון עוד יותר לגבי החמאס.
למעשה הדרך העיקרית שעומדת לפנינו, בשיטות המלחמה הקלאסיות, היא להפוך להיות הקורבן. לדאוג שהעולם יראה בנו את הקורבן, ואז לייצר קואליצה עולמית שתתמוך במבצע צבאי שיביא להכרעת החמאס פעם אחת ולתמיד.

כדי להצליח בכך, עלינו לספוג הפצצות הולכות ומתגברות. לספוג עשרות ומאות הרוגים, ולספר את הסיפור בצורה אפקטיבית בעולם. לצבור אהדה, ולהסביר עד כמה החמאס הוא אירגון מפלצתי. ורק אז להכות מכה אחת כואבת,לכבוש את עזה. להעביר אותה תהליך של דה-חמאסיזציה. ולבנות יחד עם הפלסטינים, האיחוד האירופי וארה"ב מנהיגות פלסטינית דמוקרטית אמיתית.

די ברור שאין אף ממשלה שתהיה מוכנה לעבור כזה תהליך, ואין עם שיהיה מוכן לספוג כל כך הרבה אבידות. יותר מזה, נראה כי ההסברה הישראלית היא משענת קנה רצוץ. ולכן נידונו לעשרות שנים של מלחמה מתמשכת עם החמאס, בה אנו נראה הרשעים, החמאס הטובים. המלחמה תסתיים כאשר השחיתות הפנימית של החמאס תכריע אותו. עלינו רק לקוות שהשחיתות הפנימית שלנו לא תכריע אותנו קודם לכן.

דרך אחרת שניתן לנצח באמצעותה היא הקמת מערך מיוחד המורכב מיחידות מיוחדות, שב"כ ומוסד, שיפעל בצורה סמויה כדי להכריע בתהליך מתמשך או במכה בודדת את שלטון החמאס. תהליך כזה ידרוש ניטרול מידי של שדרות מנהיגות החמאס, ויצירת שלטון ערבי דמוקרטי חלופי. אבל כדי להרים כזה מבצע צה"ל, המועצה לבטחון לאומי, השב"כ והמוסד צריכים לעבור סידרה ארוכה מאד של שיפורים ביכולות הפיקודיות, הטקטיות, האסטרטגיות והמדיניות.

* Clausewitz, Principles of war, first page of Chapter 3.

חברים שלום,

שבנו מארצות עזה המפציצה והמופצצת. לכולנו שלום.

כפי שחלקכם יודעים, אני חובב מושבע של דמוקרטיה ישירה. אני מאמין בבני אדם וביכולת שלהם לקחת אחריות על חייהם, וקצת פחות מאמין בפוליטקאים שמטפלים בבעיות "קשות" עבורינו, ה"מוגבלים".

אחת התופעות המרגשות בתחום זה היא התנועה התל-אביבית "עיר לכולנו". כתבתי היום טור עליה ועל מארג הכוחות שבתוכה. קריאה מהנה.

ובינתיים הנה קריקטוריה מקסימה בנושא, מהאתר FirstScience.com.

חברים, שבוע טוב.

בשעה 11:30, ישבנו בחדר אוכל של קיבוץ קרוב לרצועת עזה.  לפתע נשמעה סדרה של התפוצצויות מרוחקות אך חזקות. תושבי הקיבוץ, הרגילים לבומים של הקאסמים, חשו שהבומים הללו היו שונים מן הרגיל. כיוון שהקיבוץ הוא קיבוץ שומר שבת, לא יכולנו להתעדכן. לאחר כמה דקות אחראי הביטחון דיווח כי הבומים החזקים היו הפצצות של חיל האויר, ואנו צפויים למטח קאסמים בזמן הקרוב.

כמלומדים ויודעי דבר, אנשי הקיבוץ המשיכו בארוחתם. לאחר ברכת המזון התפזרנו לבתים, וחיכינו להפצצת הנגד. ואכן במהלך השבת נחתו סביב הקיבוץ כ-4 קסמים. לא היתה פאניקה, רק תרגולת רגועה של כניסה למקומות מוגנים ברגע שנשמעה הכריזה "צבע אדום". מיד לאחר שמיעת קול ההתפוצצות הקאסם, חזרנו לשגרה.

ברגעים אלו נופלים באיזור קאסמים, ונשמעים צבעים אדומים.

שבוע טוב לכם,

טל, מקיבוץ אי-שם ליד גבול עזה.

אחת הבעיות הניצבות בפני מי שרוצה לקדם חברה אזרחית, היא בעיית ניהול דיונים בחברה בת מיליוני חברים. דיון בציבור המונה מיליונים אינו תהליך קל. כל מי שהתנסה בדיון בו חברים יותר מארבעה מתדיינים, יודע עד כמה הדבר יכול להיות מתסכל. ולכן רבים טוענים כי דיון בקהילות המונות מיליונים, פשוט בליתי מתקבל על הדעת. אבל אם תשתתפו במספיק דיונים כאלו, תוכלו לזהות תופעה מעניינת שיכולה לשמש כלי לפתרון הבעיה.  ככל שמתארך הדיון, יותר ויותר אנשים נושרים מהדיון, ולבסוף נשארת קבוצה קטנה של אנשים שממשיכה לדון על הנושא יותר לעומק. אותן קבוצות קטנות, אם הן גם ניכנות ביכולת חקירה ויצירת ידע, יצאו אחר כך החוצה לקהל רחב יותר, ויציגו את המסקנות, לקבוצות הולכות ומתרחבות. ואם הן יפעלו בתבונה, יהיה לתוצר המסקנות שלהם השפעה על הציבור הרחב ביותר.

בטור הנוכחי אני מציע דרכים בהם ניתן לקדם דיונים כאלו, וליצור השפעה באמצעות תוצרי הדיון. את הפתרון שאני מציע, אני לוקח מתחום הפילוסופיה של הידיעה והמדע.

בעיות מורכבות ודיונים ציבוריים רחבים התקיימו בחברה האנושית במשך אלפי שנים. במהלך הדיונים הללו הלכו והתגבשו הסכמות חברתיות רחבות, סביב המסקנות של אותן קבוצות גרעין קטנות. קבוצות הגרעין הללו הפכו לאליטות לאחר שלמדו לעצב הסכמה ציבורית רחבה סביב תוצרי המסקנות שלהם. כהנים בתקופות שונות ובעמים שונים הצליחו לשכנע ציבורים שלמים כי האלילים שאליהם עבדו הכוהנים, הם האלוהים האמיתיים, המניעים את העולם, ואותם צריך הציבור לעבוד. כך גם עשתה הכנסיה במשך מאות שנים וכך גם המישוכ לעשות באוניברסיטאות של ימי הביניים (האוניברסיטאות בימי הבניים הוקמו על ידי הכנסיה כדי להקים ממשל פקידים משכיל). רבים מהדיונים שהתקיימו באוניברסיטאות היו ויכוחים אינסופיים, שהוכרעו יותר בכוח הפוליטיקה והרטוריקה, מאשר בכוח התבונה. רעיונות שלא תאמו את רצון הכנסיה, היו עלולים לעלות לבעלי הרעיון בביקור מהיר קצר ואחרון במוקד, בחסותה האדיבה של הכנסיה.

מאז ומעולם לא היו לשאלות הללו תשובות ברורות, אלא אם כן, בתהליכים חברתיים ורטוריים נוצרו הסכמות על "האמת המקובלת”. גם בימי הבניים, חכמי האוניברסיטאות, כמו קודמיהם, בימים עתיקים יותר, המשיכו לשאול את עצמם שאלות מטרידות, כמו "כמה מלאכים יכולים לעמוד על ראש סיכה" או "האם אלוהים יכול ליצור אבן שלא יוכל להרימה". היו גם שאלות רצינות יותר שהעסיקו את חכמי ימי הבניים, והם אף השתמשו בהנדסה-אוקלידית ובאריטמטיקה כדי לנסות לענות עליהן, אבל רוב תוצרי שאלותיהם היה לריק.

רק בהמאה ה-17, הופיע זן חדש של הוגים, שהצליח להציב שאלות, וגם לפתור אותן, ובכך לייצר ידע שימושי. ידע שניתן היה ליישמו בטכנולוגיה פועלת. כך התחיל מנוע הקיטור, ואיתו התחילה המהפכה התעשיתית. האנשים הללו שיצרו את התשובות, נקראו אז "פילוסופים של הטבע" החל מאמצע המאה ה-19, נוהגים לכנות אותם "מדענים”.

מה היה המיוחד בדרכם של הפילוסופים של הטבע? אני מציע שהיו אלו שלושה רכיבים עיקריים, שלא היו קיימים אצל קודמיהם: דיון שיוויוני, דיון ביקורתי לאור עדויות ציבוריות, וכבוד הדדי.

נתחיל בתהליך הראשון שהבדיל את הפילוסופים של הטבע מתחריהם שישבו באוניברסיטאות (בתחילת המדע, הפילוספים של הטבע היו מחוץ ל"אקדמיה", ונחשבו בזויים, על ידי ה"אקדמיה" המהוגנת, שישבה באוניברסיטאות). ההבדל מתחיל בכך שהם דיברו אחד עם השני, לא אחד מעל השני. אם נבחן את הספרים של הפילוסופים שישבו באקדמיה, נראה שיש בהם מידה רבה של דיון, אך הדיון נערך בין הכותב של החיבור לבין עצמו. האב הרוחני של אותם אקדמאיים היה אפלטון, שנהג לכתוב “שיחות”, בין שתים עד ארבע דמויות שייצגו עמדות החולקות בסוגיה. אלא שבפועל לא היו אלו דעות שונות, לא הדרך בה הסופר רצה להציג את דעתו ודעת מתנגדיו. אפילו המדענים הראשונים כמו גלילאו השתמשו בשיטה הזאת כדי לשכנע (ראו לדוגמא את ספרו של גליליאו: שני מדעים חדשים).

ההבדל התחיל, עם היווצרותה של "החברה המלכותית של לונדון לשיפור ידיעת הטבע". בעוד שבחברות מקבילות של "הפילוסופים של הטבע" באיטליה ובצרפת, כתבו את הפילוסופים של הטבע את מחקריהם להנאתו של המלך ואורחיו, באנגליה איפשרה אדישותו של המלך צ'רלס השני, לכתוב את תוצרי המחקרים של הפילוסופים לשימושם של החוקרים עצמם ולא לשימוש המלך. כך התפתחה קהילת חוקרים שערכו ניסויים, התווכחה על תוצאותיהם ופירסמו את דיבריהם במגזינים שיוחדו במיוחד לכך. כאן לראשונה התפתח דיון שיוויני שאיפשר לכל אחד להביע את דעתו. כל אחד היה יכול לבחון את מסקנותיו של האחר, ולהציג פרשנות משלו לתוצרי הניסויים והתצפיות. הדיון היה אמיתי, ולא מבויים, כמו שהיה נהוג עד אז.

הסתמכות על תצפיות

השינוי השני, שהפילוסופים של הטבע לקחו על עצמם, להפסיק להסתמך רק על ניסויים ותצפיות מחשבתיות, ולבדוק את כל ממצאיהם באמצעות ניסויים ותצפיות אמיתיות. הפילוסופים של הטבע ערכו את הניסויים ואת התצפיות, כך שאחרים יוכלו לבדוק את נכונות ניסוייהם. בקהילה המלכותית של לונדון, נערכו כינוסים תכופים, שבהם החוקרים השונים הציגו את ניסוייהם ואת מסקנותיהם, ונערכו דיונים סוערים, על הפרשנות הנכונה לתוצאות.

כל מסקנה שאומצה על ידי הקהילה, שימשה נדבך לניסויי המשך, ואם ניסויי ההמשך לא נשאו פרי, הרי שגם המסקנה הראשונה שהתקבל בקונצנזוס קהילתי, נפלה יחד איתה.

כך בתהליך של חשיבה קהילתית, המבוססת על מראית עיניים, הלך והתפתח ידע קבוצתי אמין מאד. לאחר שהקבוצות הקטנות הללו הצליחו לגבש מסקנות משותפות, הלך ידע זה והופץ. הוא הופץ לתמידיהם, ובשלבים מאוחרים יותר גם לציבור הרחב.

כבוד וביקורתיות

והיה עוד אלמנט חשוב. כבוד. כיוון שהמחקר נערך על ידי קהילות, הרי שפגיעה בכבוד אחד החברים, יכלה לפרק את הקהילה. לכן המדענים הפכו מומחים בשימור כבוד כל חברי הקבוצה. גם אם נמתחה ביקורת על תוצאות הניסוי של אחד החברים, הביקורת נמתחה על מערך הניסוי עצמו, על אפשרות אחרת לפרשנות. לעולם, ובדגש על לעולם לא, על האדם החוקר עצמו. רוברט בויל, היה זה שהבין שללא שמירת כבוד החברים, הקהילה תתחיל להתפרק על ידי שינאה, תככנות ומריבות, והוא ביקש מחברי הבית, לנהוג כבוד אחד בשני. עד היום מדענים משמרים את התרבות הזאת. הם כמעט לעולם לא יתקפו בביקורתם מדען אחר. הם רק יציעו פרשנות אחרת למסקנותיו. הם יטענו שאולי משהו לא נערך כשורה בניסוי, ולא יטענו שהחוקר לא יודע לעשות ניסויים. מאחורי הגב, הם ימשיכו במאבקי הכוח, אך בכל מה שהם יכתבו, ויגידו אחד לשני, תמיד ישמר הכבוד ההדדי.

כך לאט לאט, על ידי קהילות חוקרות, הולכות וגדלות, הם יצרו ידע אמין מאד, שניתן לסמוך עליו בניהול חיינו.

יצירת קהילות חוקרות והשפעתן

השאלה הנשאלת היא אם כך, כיצד ניתן להעביר את התהליך המדעי לתהליך קבלת ההחלטות על ידי קהילות בנות מיליוני בני אדם, כיום?

אני טוען כי ניתן להקים קהילות כאלו גם כיום.

בדומה, לדרך שבה תמיד עוצב ידע, יש לעצב את תחילה את הידע בקהילות קטנות. יתכן שהדיון יסקרן ויתחולל בקרב ציבור רחב, אך מטבע הדברים, יהיו רק מעטים שתהיה להם היכולת והרצון להיכנס לעובי הקורה. אך בניגוד לעבר, יש לדאוג שהקבוצות הללו יהיו חופשיות, ביקורתיות ויסתמכו על ראיות, בבנית הפתרונות אותן הם מציעים. ככל שהידע שלהם ילך ויתבסס, הן תוכלנה לחשוף אותו לציבורים הולכים וגדלים, תוך דיון עם אותם ציבורי, וכך ליצבור השפעה הולכת וגדלה.

המועמדים הטבעיים להובלת קהילות חוקרות כאלו הם תלמידי מדעי החברה ומדעני החברה. אלו האנשים שנושאים ידע עמוק מספיק לטיפול בבעיות חברתיות. אך לא רק הם צריכים לדון בעניין. אליהם צריכים להצטרף חוקרים עצמאיים ואינטלקטואלים מחוץ לאקדמיה, כדי ליצור קהילה ביקורתית יותר ומאוזנת מבחינת השקפת העולם. אסור שהקהילות הללו יהיו מנותקות מהעשיה בחברה האזרחית. כמו שבביולוגיה, קהילות ביו-טכנולוגיות מאזנות את החוקרים הביולוגים, כך קהיולת פרקטיקנטים של שינוי חברתי, צריכים לאזן את אנשי מדעי החברה. הקבוצות הללו אמורות בסוף ליצור שינוי חברתי, ולכן הקשר שלהם עם הפרקטינקטים חשוב.

כבר היום ניתן לראות שהתהליך הזה מתרחש. בוגרי תואר שני, דוקטורנטים ודוקטרים צעירים במדעי החברה והרוח, לוקחים חלק פעיל מאד בדיונים באינטרנט (אני מכיר, את הני זובידה, דובי קנניגסר , נדב פרץ, יואב רובין, אורי אמיתי, איתמר שיאון,  גיל גרינגרוז, יורם גת ואחרים). חלקם מעורבים בשינוי חברתי. הקהילות הללו יוכלו להוות בסיס למציאת פתרונות ציבוריים, ולשמש כמנוע לשינוי חברתי.

גדילת ההשפעה של קבוצות הידע

לאחר שיתגבשו מוקדי ידע, ויתגבשו הסכמות רחבות בתוך הקבוצות, יוכלו הקבוצות להתחיל לרכוש להן יותר ויותר חובבים. כדי לגדול, צריך הידע שיצרה הקבוצה להראות כפתרון טוב וסביר, בעיני קהלים "מבינים" רחבים. "מבינים" הם אנשים הנחשבים אוטוריטה בעיני חבריהם, ההדיוטות. קבוצות שיתגבשו רק מבעלי דיעה דומה, לא יצליחו לייצר ביקורת פנימית, ולכן הפתרון שהם יציעו, לא יאומץ על ידי "מבינים" שאינם מהדיעה הקרובה להם. כדי להצליח, צריכות הקבוצת כבר בשלבי הדיון הראשוניים לחפש ברי-פלוגתא שונים ככל הניתן. ידע שיתגבש בקבוצת הללו, בהן פועלים, אנשים מכלל קצוות הקשת הרעיונית, יפיקו לבסוף ידע שיתאים ל"מבינים" מקצוות רעיוניים רחבים מאד. מה גם, שהפילוסופיה של המדע, לפחות מבית מדרשו של קרל פופר, מראה שללא ביקרות יעילה, לא יכול לצמוח ידע טוב. כך שהחקירה הביקרותית שנערוך, שתשקף פתרון המקובל על כלל ברי הפלוגתא, יהווה כר ליצירת הסכמה רחב היותר אצל "מבינים" מכלל רחבי הקשת הפוליטית. ה"מבינים" הללו, לאחר שישתכנעו, יהוו את נקודת המפתח, לשינוי הדעות בכלל החברה (למידע נוסף בסעיף "שכנוע המבינים").

כדי להשפיע, יש צורך שהרעיונות הללו לא רק יתקיימו בחדרי הדיונים ובסלונים. הם צריכים להתקיים ולהשפיע בקבוצות ובאירגונים שיאמצו לעצמם את הפתרונות. ויובילו לשינוי אמיתי. כיום במדינת ישראל קיימים כנראה עשרות רבות, אם לא מאות אירגונים כאלו. אלא שלמיטב ידעתי, רבים מהם ממונים על ידי בעלי הון, המעוניינים לקדם אינטרסים כאלו ואחרים. כדי לשמר את האופן הדמוקרטי של האירגונים הללו, וכדי לשמר את ההשפעה האמיתית של הציבור, האירגונים הללו חייבים ללמוד לפעול על פי כללים של דמוקרטיה ישירה או דמוקרטיה השתתפותית. אחרת, אירגונים היררכים, שמנוהלים על ידי קבוצה קטנה, יושפעו מאד, מטבע הדברים מעוצמתם של בעלי ההון. אוליגרכית האירגונים, יקבלו סיוע כספי מבעלי ההון ויקדמו אג'נדות שאינן זוכות לתמיכה ציבורית אמיתית.

מניעת השפעת יתר של בעלי ההון

ישנם שני כלים להקטין את השפעה היחסית הגבוהה של בעלי ההון.

המחסום הראשון – השיטה עצמה

הכלי הראשון טמון בשיטה עצמה. כדי ליצור הסכמה רחבה בציבור, הדיון צריך להערך בכל של ושלב עם קשת רחבה מאד של דעות שדנות בינהם בצורה שיוויונית. אם לדוגמא, אחד ממכוני המחקר ינסה לקדם רעיון מסויים על ידי תשלום משכורת ודיון רק לחוקרים בעלי דיעה אחת, הרי שהידע שהם ייצרו לא יתאים לקהלי המבינים מדעות נוגדות, והידע שיצרו יחלחל בצורה איטית יותר בציבור, ויזכה להתנגדות רבה. ולכן גם אם בעלי הון ירצו לקדם רעיון מסויים, יהיה עליהם להבין שקבוצות דיון טובות ומשפיעות, יצרו רעיונות יותר רחבים אולי ממה שהתכוונו בעלי ההון. בעלי הון נבונים, יבינו שהרעיונות שהם מנסים לקדם, צריכים גם להתאים לציבור הרחב, כדי להתקבל.

שיטת דיון כזאת תחליש את היכולת של בעלי הון בעלי אינטרסים צרים, ויחזקו בעלי הון בעלי אינטרסים רחבים, המחפשים את טובת הציבור, ומוכנים להקשיב גם לדעות נוגדות. להערכתי, יש לא מעט בעלי הון כאלו.

בנוסף, כל השיטות הללו אינן דורשות כספים רבים. קבוצות דיון ניתן להתחיל בחינם מעל גבי גוגל-גרופס. בלוגים, פורומים. את כל אלו ניתן להשיג חינם. מידע רב קיים כיום באינטרנט. וחלק גדול מהמחקר והחשיבה האזרחית יכול להתבצע על ידי מתנדבים. אם נקים מוקדי הדרכה שיסיעו לאזרחים להוביל קבוצות חשיבה והשפעה,נוכל לקדם בעלות אפסית, קהילות אזרחיות לחקירה וחשיבה.

המחסום השני – מחסום החקיקה

הכלי השני לצימצום השפעת כוחם של בעלי הון בעלי אינטרסים צרים הוא תהליך חקיקה טובעני יותר.

אם בוחנים את המצב בקליפורניה, ניתן לראות שלבעלי הון יש השפעה גדולה על קבלת חוק שהוצע בחקיקה אזרחית. שלב איסוף החתימות הוא השלב הראשון בו בעלי ההון יכולים להשפיע. כדי להעלות הצעת חוק לאישור הציבור, נדרשים הקליפורנים לעבור סף מסויים של חתימות. בעלי הון יכולים לשלם לאוספי חתימות, כדי שיאספו את מספר החתימות הדרוש. רוב הקליפורנים חותמים על ההצעות שמגישים להם, מבלי ללמוד עליהן מספיק, והדבר מאפשר לבעלי הון להעלות את החוק שלהם לאישור ציבורי בקלות יחסית. בשלב השני, בעלי הון משפיעים על אישור החוק דרך תקשורת ההמונים. הם יכולים לממן תשדירי פירסומת בעד או נגד החוקים המוצעים, ואם יש להם שליטה על אמצעי התקשות הם מסוגלים לעצב את השיח, כך שיתמוך בחקיקה. משרדי יח"צ גם הם כמובן יכולים להשפיע על תוצאות החקיקה.

לכן, במקום דרך החקיקה הזאת, אני מציע דרך חקיקה שתקשה על הון להשפיע, ותקל על קבלת רעיונות שהתקבלו בקונצנזוס ציבורי רחב, לעבור את שלבי החקיקה.

כדי להעביר חוק, יש לעבור שלוש הצעות חוק ציבוריות. כל חצי שנה תערך הצבעה על הצעת חוק, וכך תוך שנה, יכול החוק להיות מאושר בקריאה שלישית. לאחר חמש שנים יעבור החוק אישרור מחדש, וכך כל עשר שנים.

מה ניתן להשיג באמצעות הליך חקיקה כזה? כדי להעביר חקיקה בהליך כזה, נדרשים בעלי ההון לשמור על דיון תומך במשך שנה. העלות של מימון פירסום כזה, וזמן טלויזה הדרוש לתמיכה רצופה, היא גדולה מאד. בנוסף, החוק ידרש להוכיח את עצמו במשך חמש שנים רצופות, כדי לזכות באישרור מחדש. שימור התמיכה הציבורית בחוק, למרות אי התאמתות, תעלה סכומים שכנראה שום בעל הון לא יוכל להרשות לעצמו.

לעומת זאת, קבוצות שייצרו קונצנזוס רחב, על ידי דיון ציבורי רחב יוכלו להעביר את ההחלטות ביתר קלות. כיוון שהם מגיעים להצעת החוק עם קונצנזוס רחב, ותמיכה ציבורית רחבה, יקל על מציעי החוק להעביר אותו. גם האישרור מחדש של החוק לאחר חמש שנים, יתבצע בקלות, אם אכן החוק יקדם את שביעות הרצון של האזרחים מהתנהלות המדינה.

יהיו כאלו שיגידו בצדק שתהליכי חקיקה כאול ידרשו שנים של עבודה. אני מסכים איתם, ולדעתי, טוב שכך יהיה העניין. כך נוכל לדעת שהחוק עבר מסננים רבים, לפני שהתקבל. אנשים רבים חשבו עליו והסכימו עליו.

יחד עם זאת, נקודות החולשה שאני מזהה במודל הזה, הוא השפעת תקשורת ההמונים על הדיון הציבורי. תקשורת זאת נשלטת על ידי קבוצות גורמי כוח מצומצמת מאד. הדיון בתקשורת ההמונים נוטה להתמקד ברעיון תזזתים (ספינים, באזים), ולא בדיונים עמוקים ורציניים. לאנשי יחסי הציבור, ולדמגוגיה יתרון במדיום זה. לכן, כדי שבאמת נוכל לראות שינוי באופי הדיון הציבורי, נצטרך להמתין להחלשותה המשמעותית של תקשורת ההמונים ולעליותו של האינטרנט ככלי דיון ציבורי. על פי קצב ההתפתחות הנוכחי, יום זה לא ירחק.

חברים שלום,

טחנות הדיון הציבורי טוחנות לאט, אבל הנה מגיעים שני מאמרים שמופיעים בYnet וב-NRG, בנושא התארגנות עובדי מכון ויצמן, וזכות ההתארגנות.

עופר סיטבון כותב:

זה קורה כל הזמן. מתחת לפני השטח, הרחק מעיני התקשורת, יותר ויותר עובדים מנסים להתארגן, בעיקר באמצעות ארגון העובדים "כוח לעובדים".

תופעה מרתקת זו מאגדת עובדים ממגוון רחב של עיסוקים – מאבטחים, מטפלות במשפחתונים, מלצריות, אפילו עיתונאים.

זאת, למרות יחסי הציבור הרעים מהם נהנית העבודה המאורגנת בישראל; למרות שכמעט ואין פוליטיקאים שנושאים את הדגל של התאגדות עובדים, ולמרות העובדה שזכותם הבסיסית של עובדים להתאגד מופרת כמעט מדי יום.(להמשך…)

פרופ' דני גוטוויין כותב:

סירובה העיקש של הנהלת מכון ויצמן להכיר בזכות ההתאגדות של עובדי "גן-המדע" הפועל במכון, הופכת בהדרגה לאיום על החופש האקדמי בישראל ומערערת את הבסיס הציבורי של תיקצוב האוניברסיטאות.  (להמשך…)

לאט לאט, אבל בטוח

המונח הנכון לדמוקרטיה ישירה הוא דמוקרטיה, כלומר שלטון העם. המשטר שבו אנו נמצאים כיום אינו דמוקרטיה, כפי שרובנו חושבים. לנו אין שליטה באמת על המדינה, ולכן איננו חיים בדמוקרטיה. אנו מקבלים זכות מידי כמה שנים לבחור את הראשות המחוקקת (כנסת) ובצורה עקיפה את ההרכב של הרשות המבצעת (ממשלה). מעבר לכך מידת ההשפעה שלנו על השילטון נמוכה מאד. המונח הנכון יותר לצורת הממשל בה אנו נמצאים הוטבע על ידי ז'אן ז'אק רוסו והוא נקרא "אוליגרכיה נבחרת". כלומר, יש לנו זכות לבחור מידי כמה שנים מי יהיו האנשים שימשלו בנו. למעשה, מי שקצת מכיר את השלטון, יודע שאנו לא באמת בוחרים את האוליגרכיה. קיימות אוליגרכיות אחרות שמפרנסות ומריצות את האוליגרכיות הנבחרות. לנו רק נשאר לבחור את האוליגרכיות שעברו את הכשרתן של האוליגרכיות הקבועות. זה קצת דומה לדרך בה שולטים בילדים. מציעים להם לבחור בין שתי חלופות, שההורים מעוניינים שיבחרו בהן, או במידת מה דומה לדמוקרטיה באירן.

האוליגרכיות הקבועות כיום , מורכבות מבעלי הון, בעלי כוח פוליטי כזה או אחר (ההסתדרות לדוגמא), בעלי אמצעי תקשורת (שלרוב נמנים גם על בעלי ההון) ותת-אוליגרכיות של אנשי אקדמיה, משטרה, משפט ותקשורת. הן ממליכות בישראל מלכים ומפילות מלכים, כל אחת מהן, על פי כוחה ויכולת השפעתה.

משחקי הכוח שבאמצעותם שולטות האוליגרכיות במדינה, הם רבים ומגוונים. משחקי הכוח אינם מסתכמים רק בכסף, אלא נפרשים על תחומים נרחבים כמו יצירת תודעה ציבורית לגבי האוליגרכים הנבחרים, חשיפת שחיתות כדי להפיל דמות אחת והגנה מחשיפת שחיתות כדי להגן או "לשמור כאתרוג" דמות אחרת. אלו משחקי כוח מורכבים שמשפיעים על חיינו.

יש כאלו מתוך האוליגרכים הקבועים, שמאמינים שבאמצעות משחקי הכוח הללו הם "שומרים על הדמוקרטיה", אך למעשה כל מוסד שלטוני שמרכז בתוכו כוח רב, ללא בקרה ציבורית עובר השחתה, במוקדם ובמאוחר. האוליגרכיות הקבועות הללו, אינן ניתנות לפיקוח ציבורי, ולא יכולות להיות מוחלפות בידי הציבור. במוקדם או במאוחר הכוח הרב שיש בידהן, ומלחמות הכוחות הפנימיות הקיימיות בינהן, יגרמו להן להפוך למושחתות ומסואבות.

עד כמה חמורה השפעתן ניתן להבין כאשר לומדים כיצד הן ממנות את האוליגרכיות הנבחרות. כדי להיבחר לכנסת כיום, נדרשים כמעט כל המתמודדים לגייס סכומי כסף גדולים מאד. רוב המפלגות וחברי הכנסת אינם יכולים לממן בעצמם את הבחירות, ולכן עיקר הסיוע מגיע מבעלי הון וקבלני קולות (שתי קבוצות אוליגרכיה שונות). והמשמעות היא שנערכת ברירה מלאכותית לאלו שמוכנים לקבל כסף מבעלי כוח והון. סביר להניח, שלבסוף ירכזו בידהן עוצמה פוליטית רבה, ש שהדבר אמור בעיקר במפלגות הגדולות של המרכזנחוצה לאלויגרכיות הקבועות. חברי כנסת איכותיים שלא מוכנים לשחק את המשחק הזה, יתקשו מאד להיכנס לכנסת. אותם חברי כנסת שקיבלו סיוע מהאוליגרכיות הקבועות, יאלצו להיות "קשובים" יותר ללוביסטים של אותם בעלי כוח, ולכן ישמשו בידי בעלי הכוח, ככלי לעיצוב חוקי מדינת ישראל והחלטות מדינת ישראל, בהתאם לרצונם של בעלי הכוח.

לא כול חברי הכנסת הם כאלו, ולא כל בעלי הכוח משתמשים בכוח שלהם בצורה לא מוסרית כזאת. אבל אלו הם חוקי המשחק, ויש להניח שהם אפילו נחשבים חלק לגיטמי ממשחקי הכוח של האנשים שבאים בסוד העניין.

שלטון הפועל על בסיס אוליגרכיה קבועה, הינו שילטון מושחת. מדד דירוג השחיתות העולמי מדרג את ישראל בציון 6.0.  קצת מעל שכנותינו במזרח התיכון, והרחק מאחורי המדינות הדמוקרטיות באירופה המערבית, קנדה וארצות הברית. מי שניחן בראיה היסטורית, יודע כי לשחיתות יש גם קשר ישיר לחולשת השלטון. ככל ששלטון מושחת יותר, כך נחלשת אחיזתו בציבור ובצבא וכך המערכות החיוניות לתיפקודו הולכות ונפגעות. ישראל נמצאת היום במקום לא טוב. אויבינו הולכים ומתחזקים, ואנו במקום להתחזק, נדמים רק כנסוגים. האמון בצבא, במערכת המשפט ובשלטון יורד לשפל חסר תקדים.

יש הרואים בשלטון האוליגרכיות סוג של "חוק טבע" שאינו ניתן לשינוי. אבל אני מציע שאם נבחן את משחקי הכוחות בין בין קבוצות כוח שונות לאורך ההיסטוריה, נלמד גם איך לשנות את מאזן הכוחות לטובת הציבור. ההיסטוריה מלאה במשחקי כוחות שהובילו לשיפור השליטה של העם. כל שעלינו לעשות, הוא ללמוד מההיסטוריה, וללמד את עצמנו כיצד להניע את מאזן הכוחות, כך שיעמוד לטובת הציבור. כאשר מאזן הכוח יעבור לציבור, הציבור הוא גם זה שישלוט.
אם חפצי חיים אנו, אנו צריכים ללמוד כיצד לתקן את המצב, כיצד ליצור כאן שלטון מתוקן. שלטון כזה צריך להיות שילטון בו לציבור רחב יש יכולת בקרה יעילה ויכולת לניקוי עשבים שוטים. קיימות מספר חלופות ליצירת שלטון יעיל ולא מושחת. האחת היא לאפשר לעם לשלוט היטב בנציגיו, ולהחליפם במידת הצורך, כמו בשוויץ ובחלק ממדינות ארצות הברית (בז'רגון של התנועה לדמוקרטיה ישירה, זה נקרא דמוקרטיה מעורבת). השיטה השנייה היא שהעם ייצג את עצמו בצורה ישירה (דמוקרטיה ישירה). שלטון טוב, הוא שלטון בו הכוח מבוזר בצורה יעילה. בו האינטרסים של אלו הפועלים בשם הציבור, זהים לאינטרסים של הציבור עצמו. זהו שלטון בו קיימת דמוקרטיה מלאה וטובה.
בפרקים הבאים, אנסה לבחון כיצד משחקי כוחות שונים לאורך ההיסטוריה הביאו להחלשה או שיפור באחיזתו של הציבור בשלטון. אני מאמין שעל ידי לימוד ההיסטוריה, נלמד גם לשלוט טוב יותר בעתידנו, בע”ה.

זהו חברים,

נראה כי משפט "עובדי מכון ויצמן" נגד "מכון ויצמן" הסתיים. נשמעו עדויות לכאן ולכאן. נראה כי חלקכם הצליח לגבש דעה. אתם מוזמנים להביע את דעתכם כאן. יהיה מעניין לדעת מה חשבתם.

אני אישית, מרגיש שהמשפט הציבורי הציף אל פני השטח מספר בעיות בחקיקיה הישראלית. אומנם החקיקה מאפשרת לעובדים להתאגד בחסות החוק, אך בפועל יש קושי גדול מאד להתאגד. עובדים שמבקשים להתאגד, שלא דרך ההסתדרות, עלולים למצוא את עצמם מפוטרים. המעביד אינו מחוייב לדבר עם העובדים. הוא יכול לעשות בדיוק מה שמכון ויצמן טען, או Royal-Life : "אין לי בעיה שתתאגדו, אבל במקום אחר". כך שבפועל מאד קשה להתארגן במדינת ישראל. הדבר הזה משאיר את העובדים חלשים אל מול המעבידים, ולכן נדרש שינוי בחקיקה.

בנוסף, במשפט ציבורי הרגשתי את חולשתנו כציבור. גם אם חלקנו הרגיש שמכון ויצמן עושה עוול, כפי שהתרשמתי מהתגובות ומהסקר, עדיין זה לא התרגם לפעילות אמיתית מול מכון ויצמן. כמות המפגינים שהגיעה להפגנות היתה נמוכה.

מה ניתן אם כן לעשות?

אני חושב שרבים בהמיספרה הסוציאליסטית, מאמינים שהדרכים הישנות ישרתו את המשימה. לעמוד במרכזי כיכרות ולנאום, על עוול, ועל מסכנות, ועל עושק. על ידי פיתוח התודעה של מעמד העשוקים כנגד מעמד העושקים. לחדור לרדיו, לטלויזה ולעיתונות ההמונית. כך הם מאמינים שיבוא השינוי. אלא שהשינוי לא בא כבר מאה שנה. ונראה שהניסיונות הללו הופכים פחות ופחות אפקטיבים מרגע לרגע. שורות הסוציאליסטים מתדלדלות. "המיליונים העשוקים", משום מה ממשיכים להצביע לביבי ולש"ס.

אומרים על אנשי שמאל שהם חכמים. אבל חכמים היו שואלים את עצמם מדוע, אם אנו יודעים את צדקת הדרך, ואת הדרכים לשכנע, הציבור נשאר להעדיף את הניאו-ליברליים, את הקפיטליזם, את הדת והמסורת?

חלקם, בנחרת בוז יאמרו ש"הציבור טיפש". אני חושב שזאת טעות מרה. בשיחות אישיות עם אנשים רבים, שאינם בוגרי תארים מתקדמים, ואף לא בדיוק בוגרי תיכון, גילתי הרבה חוכמה. הרבה תבונה. הרבה יכולת לבקר. אני חושב שהקונספט השכנועי של הסוציאליסטלים שגה בדיוק בנקודה הזאת.

למעשה הציבור חכם, ואפילו חכם מאד. הרבה יותר חכם מאיתנו, ולציבור יש יכולת הבחנה בין דמוגוגיה לתורה נכונה. בספרו "חוכמת ההמון", ג'ימס סורוויקי מראה שלהמון, בתנאים מסוימים, יש יכולת טובה הרבה יותר להעריך את המציאות, מאשר לבודדים חכמים מאד.

אני חושב שאם הסוציאליסטים מבקשים ליצור שינוי, עליהם להחליף דיסקט, ולהבין שהציבור חכם מאד.

כיצד משכנעים ציבור חכם?

קודם כל, לא נואמים נאומים!. לא מתייחסים אל ההמון בהתנשאות. נותנים לו המון כבוד. דבר שני, אחד הדברים שנאומים ודמגוגיה, מייצרים, זה אנטי. תמיד כשאני שומע איזה דובר רהוט, מדבר בשם צדק כזה או אחר, עולות לי המון שאלות. מדוע הוא אמר כך, ולא אחרת? האם אי אפשר לראות את זה בצורה אחרת. או "כן… הוא טען כך… אבל אני מכיר מהמציאות דברים סותרים".

לכן חשוב מאד, לקיים דיון, ולא נאום. הדיון, כדי שיהיה אפקטיבי צריך להיות בעל מספר מאפיינים. הוא צריך לאפשר לכל הצדדים להביע את דעתם בצורה שווה. אסור שדעה קיצונית ככל שתהיה, תוצא מהדיון. מרגע שמכריזים על דעה כל שהיא כקיצונית, זה פתח לצנזורה. מוטב להתייחס לדעה הקיצונית, ולהראות היכן היא שגויה, מלגרש החוצה את הקיצוני, וכך לאפשר לו לבנות את הדעה הקיצונית הרחק מלב הציבור, וקרוב מאד לליבם של קיצונים אחרים.

מצד שני, כל באי הדיון צריכים לשמור על רמת דיון שמתאימה לכלל חברי הקבוצה הדנה. לא יכול להיות שבקבוצה של מומחי גרעין, יבוא הדיוט שלא יודע מה זה אטומים וינסה לדון עם שאר חברי הקבוצה. לכן חשוב שמנהל השיחה או כמה מחברי הקבוצה,ינהגו עם הבחור הלא מתאים, בנימוס רב, אך בתקיפות.

חלקכם יאמר בוודאי כי רוב הציבור אינו מתעניין בדיונים. הוא נהנה לראות ריאלטי או כל סדרה אחרת, ולברוח מהשאלות הקשות. אני בהחלט אסכים עם הטענה הזאת, אבל אסייג. בחברה האנושית קיים ריבוד ידע. מי שמתאר את ריבוד הידע הוא מלקולם גודוול, בספרו "נקודת ההטיה". מלקולם מראה שישנם מנגנונים חברתיים, שמאפשרים לידע לעבור במהירות וביעילות בין ציבורים שונים. גם אם רוב הציבור מעולם לא קרא ספר עיוני, או קרא ירחון מדעי, המנגנונים הללו מאפשרים לידע לעבור במהירות וביעילות. אנשים המומחים בתחומם, או בתחומים רבים, נקראים על ידי גודוול "מבינים", והם מהווים אוטוריטה לחבריהם, הפחות משכילים. הידע של המבינים עובר בין חברי המבינים, ומגיע לאנשים מאד מקושרים וחברתיים שניתן לכנותם "נתבי ידע". נתבי הידע מפיצים במהירות את הידע לאנשים אחרים. לכן אם ניצור הסכמה רחבה בקרב שכבה רחבה מספיק של "מבינים", יוכלו המבינים הלעביר את הידע, ונתבי הידע יעבירו את הידע לשאר הציבור במהירות וביעילות. הידע הזה, כמובן צריך להיות ידע שעבר ביקורת טובה, והתקבל על קהל רחב של "מבינים".

ל"מבינים" הללו לאורך ההיסטוריה קראו "המשכילים", "המלומדים". ולפעמים אכן היתה להם השפעה. תקופות שלמות נקראו על פי פעולות אותם מלמודים. הרנסאנס, תקופת הנאורות, והתקופה הרמונטית. במאה ה-20 ירדה קרנם של המלומדים, כיוון שעלתה קרנם של אנשי היח"צ. אדוארד ברנז וממשיכיו שלטו בשיח הציבורי של המאה ה-20, דרך תקשורת ההמונים. אלא שהטכנולוגיה הולכת ומשתנה היום, ואנו נכנסים לעידן הרביעי של התקשורת. התקשורת הזאת, שאנו קוראים לה Web 2.0, היא הרבה יותר אישית, והרבה פחות המונית, ולכן שוב תעלה קרנם של המשכילים, או "המבינים".

שיכנוע ה"מבינים"

אם כך, המבינים, הם נקודת המפתח בשיכנוע הציבור. אם נצליח להשיג קונצנזוס בין המבינים, גם הציבור כולו יטה ללכת אחר רעיונות המבינים. אבל זאת בתנאי, שהמבינם ייצגו את כל קשת הדעות הקיימת בציבור הרחב. אם חס ושלום, יהיו כאלו שיחליטו לשתף רק "מבינים" מהצד הסוציאליסטי של המפה, יווצרו דעות לא ביקרותיות, שלא ייצגו את כלל הציבור, ולכן כלל הציבור לא יתרשם מהשיח של מביני השמאל. אבל אם ננהג בצורה משתפת, ונכניס לשיח את כל הצדדים, המבינים של הצד הימני, יוכלו לשכנע את הציבור הימני בצורה הרבה יותר טובה ממבינים שמאליים, בגלל העובדה הפשוטה שמביני הימין, מבינים את צאן מרעייתם, וחיים את חיי צאן מרעייתם הרבה יותר טוב ממבינים שמאליים.

כיצד אם כן ניתן להגיע להסכמה בין מבינים מכלל קצוות הקשת? הדרך היא על ידי דיונים ארוכים בין "המבינים" שבהם מחפשים נקודות הסכמה, ומבררים מחלוקות. כך הדבר נהוג במדע, ובכל מקום בו רוצים לחפש את האמת, ולא את ההצדקת ראיית העולם הצרה שלי.

ביום יום, הדרך לעשות זאת היא על ידי דיון בבלוגים, בקבוצות דיון, בכנסים ומפגשים. זה דורש זמן. יתכן שתוצרי הדיון יופיעו עוד שנה, ויתכן עוד שנתיים. אבל אם הדיון יהיה מכבד וענייני, הרי שהתוצרים בוא יבואו.

אלא שלא תמיד יכולים המבינים לייצר הסכמה בינהם. לפעמים משהו בתפיסת העולם שלהם לא מצליח להתיישב עם תפיסת העולם של המבינים הנוגדים. ולכן נדרשת רמה אחת גבוה יותר של דיון. כאן נכנסים הפילוסופים… אבל זה כבר נושא לדיון אחר.

בינתיים, לפחות בנושא של סוציאל-דמוקרטיה מול ניאו-ליברליזם, נראה שהנחות יסוד משותפות, וניתן להגיע להסכמה רחבה, בעוד שנה או שנתיים. כשתיווצר ההסכמה הרחבה הזאת, אנשים יהיו מוכנים לצאת לרחובות באלפים, עשרות אלפים ואף מאות אלפים כנגד פעולות שנראות להם לא צודקות. אנשים שוב ישתכנעו באמינות המשכילים, ויצאו לרחובות כדי לשנות. זה הכל עניין של אמון.

עכשיו לפני שנסיים. הנה לכם תרגיל ראשון ביצירת דיון חיובי.

איתמר שיאון, חושב שיש בעיה עם מאבק העובדים של מכון ויצמן, ומאבקים חברתיים אחרים. אתם מוזמנים לקרוא את הטור שלו בנושא, ולהתאמן בדיון בונה.

בהצלחה,

טל

גם יבשם וגם איתמר טוענים כי עדיף לו הינו מעסיקים עובדים בחוזים אישיים. יש שיקראו לזה שוק חופשי של עבודה. בשוק חופשי המעביד והעובדים, מסכימים על פי ההצע והביקוש, כמה כסף ישלם המעביד לעובד, וכמה עבודה יתן העובד למעביד בתמורה לתשלום.

המצדדים בגישה זאת, אומרים כי בשיטה זאת המשק נשאר גמיש, ויכול להתפתח ביעילות ובמהירות. אני טענתי, כי בניגוד לכל שאר המוצרים האחרים הנסחרים בשוק החופשי, האדם אינו "חפץ". אין דינו של אדם כדינו של "אמצעי יצור", ולכן אנו צריכים לגרום למצב בו יווצרו תנאים כאלו שיאפשרו קיום תנאים אנושיים יותר עבור העובד. לשם כך טענתי, יש לחוקק חוקים שיאפשרו לעובדים להתאגד, בהתאגדויות דמוקרטיות.

כדי לבחון את הסוגיה הזאת, אני מבקש להציג מצב קיצון בו אין כלל חוקים המגינים על העובדים, והם נאלצים להתמודד במצב של שוק חופשי. הסרטון הבא מציג מקרה שקרה לאחרונה במפעל "Royal Life" שבאזור התעשיה ברקן. בברקן, שבאזור השומרון, ככל הנראה לא קיימים חוקי המדינה הרגילים, או שהם אינם נאכפים.

לחברי וידידי מהימין שחושבים שהסרט תוקף את השהיה ביהודה ושומרון, אני מציע להתעלם מהטענה הזאת. גם בתחומי מדינת ישראל של גבולות תרום 1967, לא מקפידים לשמור על חוקי העבודה, עם השב"חים (שוהים בלתי חוקיים – פלסטינים הגונבים את הגבול ועובדים בתוך הקו הירוק). הפרת החוקים הזאת התקיימה ערב פרוץ האינתיפדה הראשונה, ובספרם "אינתיפדה", מרמזים זאב שיף ואהוד יערי, כי ליחס המזלזל ולפגיעה בחוקי העבודה מצד המעסיקים, היה חלק לא מבוטל ביצירת הזעם כלפי ישראל ובפרוץ האינתיפדה.

אתם מוזמנים לצפות בסרט ואז להמשיך לדיון. הסרט ביו-טיוב סובל מבעיות קול, וניתן לצפות בסרטון המקורי באתר של הטלויזיה החברתית.

[gv data="HF85nLULwhY"][/gv]

מקור: הטלויזיה החברתית

תנאי התעסוקה בגדה גרועים. במידה רבה ניתן להאשים בכך גם את הרשות הפלסטינית המושחתת, שקיבלה סכומי עתק מאירופה, אך תיעלה אותם למנגנונים מושחתים, או לטרור. כיוון שההשתכרות בגדה נמוכה מאד, הרי שהמשכורות שהמעסיק "Royal Life" מציע, מספיק גבוהה כדי למשוך אליו פועלים, המוכנים לעבוד בשכר ובתנאים הללו. אם נמשיך מנקודת מבט קפיטליסטית, המשכורות הנמוכות שהמפעל משלם מאפשרות למפעל לעמוד בתחרות, לגדול ולשגשג, ולהציע עבודה לעובדים נוספים. מיקומו של המפעל ביהודה ושומרון והעסקת פועלים פלסטינים, מאפשרת למפעל לפעול מחוץ להשגחתה של מדינת ישראל, ומצד שני הפועלים הפלסטינים יכולים להגיע בצורה חוקית למפעל ולהרוויח כסף למחייתם.

אם מצד שני, לוקחים נקודת מבט סוציאליסטית-קלאסית על הארוע, הרי שיש כאן ניצול מעמדי. המעסיק תאב הבצע, מנצל את חולשתם של העובדים, ומעסיקם בשכר זעום, המספיק בקושי למחייתם. הוא עצמו מתעשר, בעוד הפועלים נמקים.

אני מציע נקודת מבט אחרת. קצת יותר מורכבת, שמשלבת בין שתי הגישות. אקרא לה גישה סוציאל-ליברלית. על פי נקודה זאת אכן יש לנו כאן משק חופשי. אבל כפי שהמפעל יכול לפעול בחופשיות, כך גם העובדים זכאים לנסות להתארגן ולפעול כדי לשפר את תנאיהם. התאגדות עובדים יעילה, מאפשרת לפועלים לשפר את מצבם מול המעסיק, ובכך להשתכר יותר. המעסיק מצידו מנסה לשבור את השביתה על ידי העסקת עובדים זמניים בשכר גבוה במעט. מצב כזה יוצר משחק כוחות בין הפועלים למעסיק, שבו בד"כ למעסיק יש יתרון, כיוון שיש לו פועלים חליפיים.

הדרך לשפר את מצב העובדים, היא ליצור מארג כוח חזק יותר, על ידי שילוב אירגוני עובדים, כמו המארג שארגון כוח לעובדים מנסה לייצר. שילוב אירגונים כזה יכול ליצור מארג כוח שבו עובדים ממקומות עבודה אחרים יכולים לפגוע במפעל הפוגעני על ידי הטלת קשיים על הספקת חומרי גלם, או שימוש באמצעי תקשורת כדי להפעיל לחץ חיצוני על המפעל.

אם כוח לעובדים, או תאגיד אירגונים כזה יהיה מסוגל להגיע למצב בו יש לו כוח פוליטי להריץ מפלגה לכנסת, או ליצור לוביזם יעיל, הוא יהיה מסוגל לחוקק חוקים שיגנו על העובדים. מארג כוח כזה להבנתי קיים במדינות הסקנדינביות, ולכן זכויות העובדים הקיימות בסקנדינביות מתקדמות מאד. אילו היו מצליחים הפועלים של Royal-Life ליצור מצב מדיני בו המדינה צריכה להגן על זכויותהם על פי חוקי העבודה הישראלים, הרי שהמעסיק היה חייב לשלם להם לפחות את שכר המינימום (כ- 19 ש"ח לשעה, ולא משכרות של שמונה שקלים לשעה.

מן הצד השני, גם לאירגוני עובדים יש בעיה. לאיגודי עובדים בארץ יש נטיה להסתאב ולהפוך להיררכים ודיקטטורים. הדרך לשמור על יעילות הארגונים היא על ידי שימור הכוח בידי העובדים עצמם, ומניעת ריכוזו בידי האולוגרכיות המנהלות את האירגון. כאשר ארגון מתחיל להיות ריכוזי, יש נטיה להנהגת הארגון להפוך להיות מושחתת ומסאובת, וכתוצאה מכך הארגון הזה יפסיק לשרת את מטרות העובדים, יפגע במפעלים ובמשק, וישרת את מטרות האוליגרכיות של האירגונים. הדרך לשמור את הכוח בידי העובדים, היא הקמת איגוני עובדים דמוקרטיים.

התאגדות עובדים, בכל רמה שהיא נובעת מעקרון החרות. שמאפשר לכל אדם להתאגד ולפעול כדי לשפר את אושרו. כמו שמפעלים חופשיים להתאגד על בסיס כספי, כך גם התאגדויות עובדים יכולות להאסף על בסיס כספי וחברתי.

הבעיה עם העובדים הפלסטינים של מפעל Royal life היא שהחוק הישראלי אינו מגן עליהם. התנאים הקשים וחוסר ידע תרבותי בהתארגנות עובדים, אינו מקל העובדים להתאגד. המעביד, בדיוק כמו מכון ויצמן, מאפשר לעובדים להתאגד, אבל מחוץ למפעל.

יכולת ההתאגדות בגדה היא נמוכה. אירגון כמו כוח לעובדים תרם צירף אותם אליו. ולכן מצב הכללי-חברתי שלהם חלש. המצב הזה יצור בהמשך הזמן תסכול, כיוון שפועלי המפעל יראו את פערי החיים בינם לבין המעסיק היהודי שלהם. או את הפער בינם לבין שכניהם היהודים, החיים בעושר רב יחסית אליהם (ובעוני ביחס למקביליהם במרכז הארץ). המצב הלא שיוויוני הזה, והיכולת של המעסיק להמשיך להעסיקם בתנאים גרועים ביחס לחבר'ה בישראל, תיצור שוב את המרירות והכעס שהניעו את האינתיפדה הראשונה. ושוב יתלקח הזעם, ושוב תתחדש המלחמה.

נדמה לי שפתרון בעית Royal-Life, ובעיות ההתאגדות בכלל, חיוני ליצירת של חברה שיוויונית יותר, פחות דורסנית ויותר אנושית.  האם נעזור לפועלי Royal-Life או לעובדי מכון ויצמן?

ובכלל, מה דעתכם?

"וגר, לא תלחץ; ואתם, ידעתם את-נפש הגר–כי-גרים הייתם, בארץ מצריים. "

(שמות כ"ג, ט')

יבשם טען ש"חוזה קיבוצי אינו דרך מיטבית להעסקת שלושים עובדים שמבצעים עבודה בהיקף של ארבע משרות מלאות."

העובדים, ואנשי כוח לעובדים עונים:

סמדר חזן

"החוק מאפשר להעסיק עובדים בחוזה אישי"- החוק גם מאפשר לעובדים להתאגד במידה ועמדו בתנאים הבסיסיים לכך. אנחנו עמדנו. המכון עדיין לא מוכן לנהל איתנו מו"מ.

2. "אנחנו לא מקפחים את העובדים שמועסקים בחוזה אישי"- עד עכשיו קיפחתם. אם לא היינו מרימים את קולנו, דורות של מדריכים עוד היו ממשיכים להיות מקופחים. גם בחוזים החדשים יש בעיות רבות, וגם שם מקופחים המדריכים המדופלמים (חלקנו לומדים לדוקטורט), המדריכים הותיקים (חלקם עובדים 8 !!! שנים), המדריכים המצטיינים במיוחד, המדריכים שגרים במקומות שעליהם המכון לא משלם החזרי נסיעה ועוד.

3. "אין סיבה כלכלית למחאה"- אנחנו לא תאבי בצע, והסוגייה הכלכלית מעולם לא הייתה בראש מעיינינו. אני יודעת שקשה מאוד לדובר ולשאר קברניטי המכון לקבל זאת, אך מטרותינו הן עיגון זכויותינו למען המדריכים הבאים ולא רק בשביל הכיס הקטן והמסכן שלנו. אנחנו אנשים בעלי אידיאה ועקרונות, אחרת היינו פונים להייטק ולא למדע.

4. "אין צורך בהתאגדות, כיוון שאנחנו נוהגים בהגינות וביושרה"- הנחתום מעיד על עיסתו? בשיחה עם סגן מנהל המכון נאמר לנו כי החוזים האישיים יוכלו להשתנות בעתיד- כראות עיני ההנהלה. אם לא תהיה התאגדות- זה בדיוק מה שיקרה.

5. "שום כוח לא יגרום לנו לתת את מה שלא מגיע"- יבשם אפילו לא יודע מה אנחנו דורשים, ולכן הוא לא יכול לדעת מה מגיע ומה לא. הנושאים שהעלינו בפעם האחרונה שהגענו כנציגות, היו בסיסיים ומעטים, ודרשנו פגישות נוספות לצורך העלאת בעיות נוספות. אני אגלה כאן כי אחת הדרישות שהתכוונו להעלות היא בדיקה תקופתית לאיבחון סרטן העור לכלל המדריכים שעובדים שעות רבות בשמש, דבר אלמנטרי בסוג עבודה שכזה. אם יבשם חושב שדברים כאלו לא מגיעים לנו- אוי לנו ולחברה שלנו.

6. "כך בונים חברה טובה יותר"- חברה טובה יותר היא חברה בה רוב האנשים מרוצים. רוב העובדים מרוצים. חברה טובה היא כזו שבה הבוס לא אומר לעובד "לא טוב לך- תתפטר", אלא מנסה לשמוע ולהבין את טענותיו בפתיחות, ואף לתקנן. חברה טובה היא חברה המכילה אנשים עם מודעות חברתית ומוסרית, הלוחמים על עקרונותיהם- למען דור העתיד ולמען הכלל. חברה טובה יותר היא חברה שבה בעלי הכוח וההשפעה לא מנצלים את כוחם לרעה- ומנסים למנוע את ייצוגם המשפטי של החלשים מהם. 

עמי וטורי, יו"ר כוח לעובדים

א – החוק לא מבדיל בין 10 עובדים, 50 עובדים ו 1000 עובדים. כולם זכאים להסכם קיבוצי ועל כולם יכול לחול הסכם כזה.

ב- בגן המדע מגיע מיספר המאוגדים ללמעלה מ 30 וההסכם אמור לחול על כ 50 איש שזה לא מעט

ג- בניגוד למה שנאמר סך המישרות המלאות על העובדים עולה בהרבה על 3-4 מישרות חלק מהעובדים עובדים לבדם בתקופות מסוימות מישרה כימעט מלאה

חברים בוקר טוב,

כנראה שעד יום שלישי אחה"צ לא יהיה לי זמן רב לעסוק בעניין הברור הציבורי. אני נוסע היום למעיין ברוך, כדי לתת הרצאה/שיחה על דמוקרטיה ישירה, ומחר ומחרתיים, ענייני פרנסה יעסיקו אותי.

בנתיים, ביום שישי, המשכנו את השיחות. יבשם טען שאין זה הגיוני להעסיק עובדים זמניים בחוזה קיבוצי:

חוזה קיבוצי אינו דרך מיטבית להעסקת שלושים עובדים שמבצעים עבודה בהיקף של ארבע משרות מלאות.

 

החוק מאפשר להעסיק עובדים בחוזה אישי. אלפי עובדים בתעשייה המתקדמת (היי-טק), בתקשורת, ובשירות הציבורי מועסקים בדרך זו.

 

 

אנחנו לא מקפחים את העובדים שמועסקים בחוזה אישי. תנאיהם (במיוחד לאחר שתוקנו לפי בקשתם) מצוינים. אין סיבה כלכלית למחאה.

 

אין צורך בהתאגדות, כיוון שאנחנו נוהגים בהגינות וביושרה (עובדה: כשהעלו מולנו טענות צודקות, בדקנו, קיבלנו אותן – ותיקנו).

 

אלפי עובדים שעובדים במכון שנים רבות מאוד (בחוזים קיבוציים ובחוזים אישיים כאחד), יודעים שלא צריך להפעיל עלינו כוח כדי לקבל את מה שמגיע.

השאלה היא האם הגיוני או לא הגיוני להעסיק עובדים זמניים בחוזה קיבוצי או לדבר עם העובדים הזמניים, כאשר הם מאוגדים. משאיר את זה לדיון שיתפתח כאן. כולכם מוזמנים. אנא שמרו על ואהבת לרעך כמוך, או לפחות לא תעשה לחברך מה ששנוא עליך (יש הבדל תהומי בין שתי הגישות).

להת'

טל