מבט פילוסופי

עזה נפלה בידי החמאס…. פצצה התפוצצה בקבול והרגה 35 אנשים…. כוחות אמריקאים יצאו לקרב נגד כוחות של אל-קאידה בעירק…פעילים אנרכיסטים הפגינו נגד וועידת ה-G8… חיזבאלה חטף שני חיילים ישראלים בגבול הלבנון, ומלחמת לבנון השנייה פרצה… אירגוני שמאל מתנגדים למלחמה בעירק… העולם כמרקחה לאחר ה- 9/11 .

נראה כי אחד-עשר לספטמבר, סימן את תחילתו של עידן חדש. עידן בו המערב והאסלאם פתחו במלחמה כמעט ללא מעצורים אחד כנגד השני, על ידי טרור, כיבושים והרס הדדי. אך מי שיבחן היטב את מאבקי הכוחות יגלה כי למעשה יש כאן שלוש כוחות הנלחמים במאבק הגלובלי. הכוח האחד הוא די ברור: האסלאם הרדיקלי. הכוח השני אינו המערב, כפי שנהוג לחשוב, אלא הליברליזם וכוחות השוק החופשי. הכוח השלישי, שמצטייר כאופוזיציה לליברליזם ולשוק החופשי, וחלקו הדומיננטי שרוי אף הוא במערב, הם כוחות הצדק, השוויון והאחווה העולמיים, או כפי שאולי ראוי להגדיר זאת, הכוחות הניאו-קומוניסטיים. בוא נבחן רגע מה הם האינטרסים של כל אחד מהכוחות:

הליברליזם – הליברליזם היא שיטה שהתפתחה במהלך מאות השנים האחרונות באירופה ואחר כך בארה"ב. נראה כי לליברליזם יש קשר הדוק לכוחות השוק החופשי. הולנד שנחשבת למדינה ליברלית מאד הורכבה מסוחרים פלנדרים שלחמו במעצמות השכנות, על מנת לזכות בסחר באופן חופשי. האוניברסיטאות והמדע התפתחו על בסיס חופש המסחר והביטוי שהערים השיגו לעצמן במהלך ימי הביניים. בארה"ב, חופש הביטוי והשוק החופשי, הפכו כמעט למילים נפרדות. ולכן בסופו של דבר יש קשר הדוק בין היוזמה הפרטית לבין חופש הביטוי.

האיסלאם – האיסלאם היתה דת רדומה ורקובה למדי עד לסוף המאה ה-20. ההיסטוריה המפוארת של האיסלאם נקברה תחת מאות שנים של שחיתות ועירבוב מיותרים בין דת לפוליטיקה. נראה כי דווקא רוחות הליברליזם הם שהעירו את הדת הענקית הזאת מתרדמתה. המערב, שבשנות השישים והשבעים נחשב למקור הכוח והעוצמה, חדר אל החברה המוסלמית וערער אותה מיסודותיה. חופש הביטוי, אפשר לבני נוער ערביים לשבור מסורות עתיקות. נשים ערביות הלכו בלבוש שלא תאם את הקודים המסורתיים. הכבוד שניתן לזקנים, הוחלף בכבוד שניתן למותגים כמו קוקה-קולה וליוויס. המערב, בכוונה או שלא בכוונה, הלך ופירק את החברה המוסלמית ושבר בה טאבו אחר טאבו. האיסלאם, אינה הדת הראשונה שנתקלה בכוחות ההרסניים של הליברליזם. הנצרות והיהדות גם הן נתקלו בליברליזם, וכל אחת פיתחה לעצמה מנגנון הגנה אחר. הנצרות גייסה את כל כוחה התיאולוגי כדי להתמודד מבחינה רעיונות עם רוחות הליברליזם. היהדות נסגרה בדלת אמות התורה (החרדים) או נסחפה עם הזרם (חילונים). אך בשביל האיסלאם, המפגש עם רוחות הליברליזם בא רעה, בו הוא היה חלש מכדי להתמודד תיאולוגית עם הליברליזם. ולכן התגובה של חלקים קיצוניים באיסלאם הפכה להיות תגובה חזקה ואלימה. חלקים אחרים, שעדיין לא ברורה השפעתם, בכל זאת מנסים להתמודד עם הבעיות שמציב הליברליזם. בניגוד לדימוי הפרימטיבי שהיה לאיסלאם, תגובת האלמנטים הקיצוניים באיסלאם לאתגר הליברליזם הייתה חכמה מאד. ארגונים כמו החמאס והחיזבאללה, הבינו שדרכם אל האוכלוסייה היא דרך מוסדות צדקה. במשך שנים הם פעלו לרווחת האוכלוסייה המוסלמית. בעיני האוכלוסיה, על רקע שלטונות חילוניים כושלים ומושחתים, העזרה של האיסלאם הקיצוני נראתה ברכה משמיים. האיסלאם הרדיקלי, הלך ותפס אחיזה באוכלוסיה. ובמקביל, קבוצות אלו גידלו דורות של תלמידים שתמכו במאבק אלים בליברליזם (או במערב). בסוף המאה ה-20, כוחות אלו היוו מסה קריטית מספיק גדולה, כדי לגרום לתבערה עולמית. התבערה פרצה תחילה בישראל, לאחר הסכמי אוסלו, אך גם בלבנון, בעירק, ב-9/11, באפגניסטן, באירופה. כוחות האיסלאם הקיצוני בחרו ללחום באמצעות שילוב של טרור וניצול המדיה האלקטרונית כדי להביס את המערב.

הכוחות הניאו-קומוניסטיים. כוחות אלו, אמונים על ערכי הצדק, השוויון והאחווה. כוחות אלו, הם המשך ישיר או עקיף של רעיונות מרקסיסטים ואנרכיסטיים שהופיעו בסוף המאה ה-19. הרעיון שבבסיס הקמתם, היה סוג של קאונטר-רפורמציה לשוק החופשי. הם ניסו לרסן את כוחם של בעלי התאגידים הגדולים ובעלי המפעלים, ואף במקרה של הגוש הסובייטי, למחוק כל יוזמה אישית בשוק.  גם כיום, לאחר חורבן הגוש הסובייטי, אירוגנים אלו פועלים כדי לרסן את כוח השוק ואף להכחידם. אירגונים חברתיים מנסים לשבור את הכוח של השוק החופשי. אירגונים ירוקים, מנסים למצוא דרכים לרסן את הפגיעה בסביבה של המפעלים וטייקוני השוק. 

לאחר קריסת הגוש הסובייטי, לא נשאר לניאו-קומוניסטים כוח פיזי להישען עליו במלחמתם נגד השוק החופשי. עיקר כוחם נובע מאידאולוגיות מושחזות היטב וקהילות אינטקטואליות, המסוגלות להפיץ את הרעיונות הניאו-קומוניסטיים בצורה מעולה.

 במלחמה הגדולה שאנו עדים לה (ובמידה רבה, אף סובלים ממנה), קשה להבחין מי צודק ומי לא. כל הצדדים משתמשים ככול יכולתם בדמגוגיה כדי לשכנע את הקהל להאמין בהם. טייקוני השוק החופשי והמדינות הליברליות, מצליחים להשיג שליטה ניכרת בתקשורת. הניאו-קומוניסטים, מעבירים את הרעיונות הדוגמאטיים שלהם דרך דיון סטריאוטיפי באוניברסיטאות. האיסלאם מעביר את המסר שלו באמצעות טרור והטפה במסגדים. לכל קבוצה יש את האמת שלה, ואין האמיתות הללו באות במגע אחת אם השנייה, אלא רק דרך כלי המלחמה. לכל קבוצה יש את האמת שלה, שבשמה היא נלחמת, ואין היא רואה דרך לגשר על הפער, אלא באמצעות מאבק. אחת הדרכים למנוע את המאבק היא להגיע למשא ומתן, ולנסות להגביל במידה מסוימת את השאיפות של כול אחת מהקבוצות. בד"כ, לאור הניסיון היסטורי, ניתן להבחין כי כוחות ניצים מגיעיםלמשא ומתן רק לאחר שאנשים רבים כבר שילמו מחיר כבד בחייהם וברכושם. הקבוצות מגיעות למשא ומתן, לאחר שימצו את המשאבים האנושים שלהם, והן מוכנות להגיע לפשרה. לפעמים הפשרה היא זמנית, עד ששוב אחת הקבוצות צוברת מספיק כוח כדי להפר את ההסכם, ולפעמים היא מאריכה ימים. אך בכל מקרה, חייהם של רבים מאד יקופחו בטרם תגיע הפשרה.

דרך אחרת למנוע את המאבק, היא על ידי ירידה לשורש הקונפליקט וניסיון לפתור את הבעיות שבסיס הקונפליקט בצורה כזאת שתפתור את הבעיות של הניצים. כדי למצוא פתרון בדרך זו לקונפליקט, עלינו לענות על שאלות כמו "כיצד ניתן לפתח כלכלה מצליחה, ובמקביל לשמור על זכויות שוות לכל אדם, ועל סביבה בריאה.". הרוצה למנוע סכסוך בין ליברליזם לאסלאם, צריך לענות על השאלות כמו, "כיצד ניתן לתת לאדם חופש בחירה מלא, ובמקביל לא לפגוע במרקם החברתי המסורתי?", או "כיצד ניתן לשלב בין תפיסות של האמת האבסולוטית של הדתות (והמוסלמית בפרט) לבין רעיונות של חופש הביטוי וההגות המערבית המודרנית?"

 רבים יחשבו שלא ניתן למצוא פתרון לבעיות אלו, אך תחושתי היא שאנו איננו מסוגלים למצוא להן פתרון, לא בגלל שפתרון כזה אינו בנמצא, אלא בגלל הרגלנו לחשוב בצורה שטחית ומיידית. אם נלמד להבין את הרכיבים החברתיים והכלכליים לעומק, אני מניח שנוכל למצוא פתרון לבעיות המרכזיות של הסכסוך. ואולי, מי יודע, אף נצליח לחסוך בחיי אדם.

החרם של האקדמיה הבריטית הוא ככל הנראה סנונית ראשונה בחרם עולמי שעלול לצבור תאוצה. מתוך מכתבים שקראתי (ראו התיחסות מלאה יותר אצל יונית), עולה הרושם שבעולם הצליחו לעשות לנו דמוניזציה. אני מניח שהדמוניזציה הצליחה כיוון שהערבים הרבה יותר חכמים ממה שנראה לנו, והם פועלים במשך תקופהבצורהננכונה עם אירגונים עולמיים והתקשורת העולמית. מצד שני נראה שגם אנו תרמנו לדמוניזציה בכך שאיננו פועלים נכון בתקשורת העולמית. אם אני מבין נכון, נראה שהסיבה לכך היא בילבול שקיים אצלנו לגבי הכיבוש/חזרה-לנחלת-אבות, וחוסר יכולת להציג תמונה ברורה של צדק או אי צדק של העניין. אני חייב לומר שגם אצלי הבילבול הזה שורר, ואינני מצליח להגיע להחלטה. לכן כדי לנסות להבהיר לעצמי את עמדתי בנושא, השתדלתי להתעמת עם אחד מגדולי מבקרנו – ג'ון פילר. ג'ון פילגר הוא ככל הנראה עיתונאי בעל שם, הידוע בעמדות האנטי ישראליות שלו, וביכולת שלנו לצייר תמונה חד-צדדית וריגשית (מעין גדעון לוי עולמי). בחודש שעבר הוא כתב מכתב שזכה לתפוצה לא רעה באינטרנט. בתגובה, אני מבקש לכתוב לעצמי ואחר כך לאנשים אחרים בעולם, מכתב שיסביר לי היכן אנו נמצאים והיכן הצדק נמצא.

אשמח אם תוכלו להגיב ולהעיר (המכתב נכתב באנגלית לצורך תפוצה בפורומים המתאימים).

תודה,

טל

On 22 of May this year, John Pilger wrote an article which bears the title "Imprisoning a whole nation". In this article Pilger pictured Israel as imprisoning the Palestinians, starving them, killing their children, causing them to kill each other. I could, as many of the Israelis probably would have done if they read Pilger's article, to dismiss it as anti-Israeli, anti-Semitic, or just pro-Palestinian propaganda. I could, as other did, say that it is a pilgerian writing (a very emotional one sided presentation of the situation, aimed at getting tears and attention. This style of writing was named after John Pilger himself).  But I choose to try to use Pilger's harsh critique to try to mirror to myself the and to my friends, the situation on which we Israelis had come in to during the last forty years, since we occupied Samaria, Judea and the Gaza strip. I believe that every individual that see himself as a wise and intelligent man or woman, must view Pilger's critique in a much border perspective than that Pilger gave us. Nevertheless we must confront some truths which Pilger rose in his most incommode way.

The first good question that Pilger's arguments raise is: Do an occupied people under international law have the right to use arms against the occupier's forces (see paragraph three)? Well, I checked with an expert in international law, and such a law does not exist. Basically it can not exist because the international laws were created under mutual agreement between governments around the world. It is clear that in order to make such law like Pilger's law, the occupied people had to sign an agreement with the oppressor, and we know that such an agreement was never signed, and probably can never be signed. Although the international laws of war are valid only to governments that signed the mutual agreement, today these laws become an international standard, and so we can say that they must be obeyed by Israel and the Palestinians. These laws were meant to regulate wars between states and not between states and a guerilla or terror organizations. This problem may most clear if we examine the demand of the war laws that both sides will distinguish between the fighting forces and the civilians in very clear signs. When a state is fighting a guerilla or terrorist it is obvious that its fighting forces are distinguished by clear signs, but it is also clear that guerilla and terrorists fighters do not distinguish themselves.  This disobedience to the international law, of course breaks the obligation of the state to fight according to the international law. But this means that according to the international law, no occupied people can fight their occupier, without breaking this law.

I think that the "international law" which  Pilger speaks of, is not a written international law, but common idea that oppressed people may fight their oppressor to get their liberty. The question that must be raised is what are the legitimate means that the oppressed may take in order to gain their liberty, and what may the legitimate force the oppressor may use, in order to oppress disobeying groups inside the state? In a pure democratic regime, the answer may be clear: no violence may be needed, if the separation was conducted under fair democratic voting, as the case in Quebec, in which a voting prevented the separation of Quebec from Canada. If no such democratic procedure was conducted, other ways of persuasion may be taken from the side of the oppressed. There are basically no limits to the means the oppressed may take, but it is obvious that the state may also react in the same means to defend itself. The harsher the violent from the oppressed, the harsher the reaction of the state may take.

When the oppressed try to make their best root to liberty they may look at some lessons from the past and the present. In the Imperialist age, when the West controlled vast lands and inhabitants far from it's original countries, terror and guerilla fighting was a good mean to drive the imperialist countries out of the land. But this procedure may not be so useful when guerilla and terrorists attack the states in their homeland. This we can see from many cases, where the Basque didn't gain independence from Spain, despite years of terror. Northern Ireland, did not gain it's independence on terrorist grounds, but it may gain it's independence on democratic agreement, according to Belfast agreement. In Israel, the Palestinians were very close to gaining their freedom after five years of legitimate democratic protest (in the Intifada of the Stones, 1987 – 1992). They started to lose the Israeli support   to a Palestinian state, when they returned to terrorist activities in the year 1994 and until today.

As Pilger said, the oppressed may have the right to fight their oppressor, but in a democratic regime, the states also have the moral right to defense their selves from terror attacks, in the same means that the oppressed initiated on the state's peoples. Though, for the oppressed, it is most advisable to choose legitimate democratic means, in order to get the best results.  If a democratic state, like Israel, had engaged in a terrorist rebellion, it may have the right to react in violence, but I think it would not be the wisest choice. In the modern world, where the electronic media has so much power, and pictures of poor and miserable people have much more power the an intelligent debate, we may harm ourselves in reacting violently to the terrorist violence, although way may have a good moral cause for doing so. And even if the electronic media was not present, reacting in large scale violence is not recommended, because, it only causes more oppressed people to try to retaliate to unjust violence of the state, and so strengthen the terrorist groups. Also, we must try to separate between the terrorists and the nonfighting population, by treating the nonfighting population with much respect and enabling them to live a prosperous and safe life.

Israel, I believe, must try to act with much more wisdom and grace, then she acts today, in order to reduce the violence of the Palestinians extremists, and to bring the majority of the Palestinians to negotiate democratically on a Palestinian state.

לאחרונה, יותר מידי טקסטים שקראתי גרמו לי לדרוש מעצמי חשבון נפש ציוני. לא שאני ציוני שיכלי, אלא שגדלתי בבית ציוני, ולכן אני מגדיר את עצמי כציוני ריגשי, שחונך לציונות משחר נעוריו. אינני יכול להגדיר את עצמי כציוני שיכלי, כיוון שבמשך שנים רבות רבות אינני מצליח לנמק לעצמי בצורה הגיונית, מדוע עלי להיות ציוני. נדמה כי כל מה שמחזיק אותי כציוני, אלו טראומות השואה שספגתי בבית (דור שלישי לשואה), ומורשת צבאית וציונית משפחתית. אבל מבחינה הגיונית לא הצלחתי לענות לעצמי עדיין על מספר שאלות שחותרות תחת תראומת השואה, וההקניה של הציונות. אחת מהן היא מדוע להמשיך לחיות במקום הקשה הזה ולא להגר לארצות הברית ולהיטמע בגויים? נראה שהיהודים משגשגים שם, ואם ירצה השם, הייתי יכול להתחתן עם "שיקסה" (גויה), וילדי, אחר דור אחד או שניים, היו שוכחים שהם צריכים לסחוב על גבם את העול הזה שנקרא "יהדות". למעשה, כשאני מסתכל מסביבי, התהליך הזה כבר קורה. שניים מקרובי המשפחה שלי נישאו לגויים. אחת אחרת, עושה מאמצים כנים להתחתן עם גוי. כך שניתן בהחלט לראות כיצד הדור שלי, מאמץ לעצמו ראית עולם לא יהודית. ואולי תוך כמה דורות, אם תהליך זה ימשך, תעלם היהדות החילונית.

שאלה אחרת שטרם הצלחתי למצוא לה פתרון, היא הבעית המוסריות של מדינת ישראל. החרם האקדמי הבריטי על ישראל, גורם לי לשאול מדוע דווקא הבריטים, שאינן ידועים בשנאת ישראל, יובילו את המאבק בכיבוש הישראלי. הרי, כאשר אני שומע אליטות ישראליות מדברות על הגורמים האנטי-ישראלים בעולם, תמיד מיחסים את האנטי-ישראליות לאנטישמיות של הגורמים האנטי ישראלים. ואילו הבריטים, שהעניקו לנו בשני לנובמבר 1917, את הצהרת בלפור, היו אלו שהעניקו לנו את המדינה (או הבית הלאומי, כשפת ההצהרה), לא יכולים להיחשד באנטישמיות.

בימים אלו אני קורא את הספר של ג'ון בגוט גלוב "A Soldier with the Arabs", שבו מתאר גלוב, את חייו כמפקד הליגיון הערבי, שלחם נגדנו במלחמת העצמאות. גלוב, מעיד על עצמו, שהתנדב לשרת בצבאות ערב, כי התאהב בערבים. הוא מסביר בפתיחה לספרו כי מבחינתו להקמת המדינה היהודית לא היה ואין בסיס מוסרי. הארץ הזאת, היתה שייכת למאז ומעולם לאוסף רב של שבטים ויחידות אתניות. היהודים (או למעשה צאצאי שבט יהודה) הם רק מיעוט קטן שחיי כאן, ולכן הוא אינו מבין מדוע צריך להעניק ליהודים מדינה דווקא כאן בישראל (פלסטינה בשפתו), על חשבון מיליון ערבים שחיו כאן. גלוב מוסיף ואומר, כי הישראלים מתחילת דרכם בחרו לא לנסות ולהבין את הערבים, ובמקום זאת פנו לדורסנות ולמאבק. לכן, לטענת גלומב, אנחנו נאלץ לחיות על חרבנו (הספר פורסם ב- 1957).

במאמר אחר שקראתי באינטרנט, מתוארים כל הזוועות, שיוצר הכיבוש של הפלסטינים בידי מדינת ישראל. אנחנו אולי יכולים להתכחש, אבל מניסיוני, ומניסיון רב שנים, בהיסטוריה האנושית, כיבוש של עם אחר אכן משחית את האדם הכובש, ואין זה משנה אם הכובש הוא יהודי או גוי. ושוב אני יכול לשאול את עצמי, מדוע עדיין יש לי זכות לחיות בארץ הזאת?

נראה כי הנימוק המקובל באליטות הקיימות, הוא שאנו עם נרדף הזכאי להגדרה ולחיים עצמאיים [ראו לדוגמא מאמרה של רות גביזון]. בספרון שהוציא פרופ' יחזקאל דרור (שהיה אחד מחברי וועדת אגרנט), מציין דרור, כי בעבור העקרון העליון לזכותינו לחיות, מותר לנו גם להשתמש באלימות, אפילו בצורה לא מוסרית.

הנימוק של זכותינוו לחיות, נראה לי בעייתי. הוא נראה לי בעייתי, כיוון שאם אני בחור ליברלי, קוסמופליטי, אינני חייב לחיות דווקא כאן, על חשבון רמיסת זכויותהם של בני עם אחר? האם לא עדיף שאהגר לארץ אחרת, כמו קנדה או ארה"ב, שם אוכל לאבד את זהותי היהודית  ולחיות ללא נקיפות מצפון? מדוע אני חייב לחיות דווקא כאן?

במשך שנים השאלות האלה (ורבות אחרות) הציקו לי, ולא ברחתי מהן. לא טאטאתי אותן מתחת לשטיח. אני מאמין שאני יכול להסביר לעצמי מדוע עלי לחיות דווקא כאן… האם גם אתם יכולים להסביר לעצמכם מדוע אתם צריכים לחיות דווקא כאן?

טל