כחלק מהשאלה כיצד יכולה יהדות ודמוקרטיה לשבת בכפיפה אחת, אני אציג טענה כי עיקר היהדות הוא החיפוש והישום של צדק ומשפט.
רבים רואים ביהדות, דת עתיקה המכילה בתוכה מצוות, מסורות ואופן חשיבה יחודי. לכל זרם ביהדות יש את הדרך שלו לראות את היהדות. הזרם הדתי לגווניו, רואה ביהדות, ציווי אלוהי, דרך חיים שיש לקיים את בה את חוקיו של הקב"ה, לפרטי פרטים, כשמטרת הפעולות הן להביא את המשיח ואחרית הימים. היהדות הדתית רואה בתורה, בנביאים, בכתובים ובתורה שבעל-פה, כמביאי דברו של הקב"ה, וכמקור הסמכות לצווי החיים. לעומתם, הזרם החילוני רואה את היהדות כדרך חיים מסורתית, בעלת ציביון של חגים ומנהגים, שיש בידי האדם הפרטי לקבל או לדחות, על פי שיקול דעתו. היהדות או היהודים נתפסים על ידי הזרם החילוני, על פי תפיסות אירופאיות של עם ולאום. מאפייני החיים החילונים נקבעים על ידי המסורות המקובלות עליהם, והן על ידי זרמי מחשבה, כמו סוציאליזם, קפיטליזם, לאומיות וקומוניזם, שמקורם באירופה וארה"ב. בזרם החילוני, מקור הסמכות הוא המדע וההיגיון האנושי.
אך האם אלו עיקרי היהדות, כפי שראו אותם מכונני היהדות? כדי לבחון את השאלה אני מציע לחזור לתנ"ך אל ישעיהו בן אמוץ, אשר ניבא בממלכת יהודה בשנים 759 לפנה"ס עד סביבות 710 לפנה"ס. נבואת ישעיהו כמו גם נבואת נביאים רבים אחרים התקיימה סביב נפילות ממלכת ישראל וממלכת יהודה.
בתחילת ספרו, אומר ישעיהו את הדברים הבאים (לכל פיסקה אני מוסיף תרגום לנוחות אלו שלא בקיאים בשפה התנ"כית):
"למה-לי רוב-זבחיכם יאמר ה', שבעתי עולות אילים וחלב מריאים; ודם פרים וכבשים ועתודים, לא חפצתי. כי תבואו, ליראות פניי–מי-ביקש זאת מידכם, רמוס חצריי. לא תוסיפו, הביא מנחת-שוא–קטורת תועבה היא, לי; חודש ושבת קרוא מקרא, לא-אוכל אוון ועצרה. חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עליי לטורח; נלאיתי, נשוא. ובפרישכם כפיכם, אעלים עיניי מכם–גם כי-תרבו תפילה, אינני שומע" (ישעיהו, א' י"א – י"ד)
תרגום: אינני רוצה את הזבח שאתם זובחים לי בבית המקדש (דבר הקב"ה). נמאס לי מכל האילים, והבהמות המפותמות. ודם פרים וכבשים ועיזים לא רציתי. מי ביקש מכם להגיע לבית המקדש. אל תביאו לי מתנות חינם. קידוש החודש (מנהג הנהוג עד היום בחברה הדתית), שמירת שבת, ימים קדושים. כל חגיכם שנאה נפשי (הקב"ה הוא השונא). וכאשר תתפללו, אינני שומע.
מדוע ישיעהו אומר דבר כל כך קשה? האם אין העיקר של היהדות תפילה, שבת, הבאת קורבנות לקב"ה? כנראה שלא. לפי המשך הפסוק ניתן להבחין בעיקר היהדות:
"ידיכם, דמים מלאו. רחצו, היזכו–הסירו רוע מעלליכם, מנגד עיניי: חדלו, הרע. למדו היטב דרשו משפט, אשרו חמוץ; שפטו יתום, ריבו אלמנה." (ישעיהו, א' ,ט"ז – י"ז)
תרגום: באחריותכם דם של אנשים חפים משפע שנרצחו. הפסיקו את מעשיכם הרעים. לימדו היטב כיצד לעשות משפט, למדו את הרשעים ללכת בדרך הטוב, צרו מערכת משפט שבה לחלשים בחברה (היתום והאלמנה, בחברה העתיקה), יזכו למשפט הוגן, כמו גדולי העשירים.
כלומר, עיקר היהדות הוא לשפוט בצדק בני אדם?
כנרא שכן. וראו את המשפטים הבאים הלקוחים מתוך ישיעיהו:
"איכה הייתה לזונה, קריה נאמנה; מלאתי משפט, צדק ילין בה–ועתה מרצחים. כספך, היה לסיגים; סובאך, מהול במים. שרייך סוררים, וחברי גנבים–כולו אוהב שוחד, ורודף שלמונים; יתום לא ישפוטו, וריב אלמנה לא-יבוא אליהם." (שם, א', כ"א – כ"ג)
תרגום: כיצד נעשתה ירושליים למקום של שחיתות. אני (הקב"ה) לימדתי אותה לעסוק במשפט ובצדק, ועכשיו מלאה היא מרצחים. עם ישראל מרמה במסחר, מנהיגיו, מושחתים, וחברי פושעים. כל המנהיגים אוהבים שוחד. והמנהיגים שכחו לשפוט את העם בצדק.
המיקרה האחרון מוכר לנו? (מנהיגים מושחתים, אוהבי בצע, חברי פושעים)?
וישעיהו ממשיך.
"ה'במשפט יבוא, עם-זקני עמו ושריו; ואתם ביערתם הכרם, גזילת העני בבתיכם. מה-לכם תדכאו עמי, ופני עניים תטחנו" (ישעיהו, ג', י"ד – ט"ו)
תרגום: הקב"ה ישפוט את המנהיגים, שגזלו את העניים.
"ויקו למשפט והנה משפח, לצדקה והנה צעקה." (שם, ג', ז')
תרגום: הקב"ה, קיווה שעמו ישפוט בצדק, והנה שחיתות, וצעקות הנגזלים.
ישעיהו ממשיך בדוגמאות רבות אחרות בנוגע למרכזיות המשפט והצדק (ראו: ה', י"א; ה', ט"ז; ה', כ'; ט' ו'; י, א'; כ"ו ב').
אך מדוע המשפט והצדק הם מרכז עולמו של הקב"ה? את התשובה ניתן למצוא דווקא אצל ג'והן לוק, פילוסוף בריטי בן המאה ה-17, והוגה הדמוקרטיה המודרנית.
"הנה השימוש הבלתי צודק בכח הוא הקובע מצב של מלחמה כלפי אדם אחר. כי מי שפורץ לתוך ביתי, ומשלח אותי מתוכו בחוזק יד או מי שנכנס לביתי בדרך שלום ועל ידי השימוש בכוח מרחיק אותי מתוכו, – שניהם עושים דבר אחד, אם נניח שנתונים אנו במצב כזה שאין לנו שופט משותף עלי אדמות אשר אוכל לפנות אליו לעזרה, ואשר שנינו אנוסים לציית לו; אם כן השימוש הבלתי צודק בכח הוא המעמיד את האדם במצב של מלחמה כלפי אדם אחר" (לוק, על הממשל המדיני, פסקה 181).
"כשמקימים בני-אדם חברה, עיקר התכלית שלנגדם היא שיוכלו ליהנות מקנינם בשלום ובבטחון, והמכשיר והאמצעי העיקרי לתכלית זו הם החוקים הנקבעים באותה חברה". (שם, פסקה 134)
כלומר, על פי לוק, אם בני האדם רוצים לחיות בחברה מדינית, עליהם לכוננן מערכת חוקים, צודקת, שבה שופטים ישפטו משפט צדק בין יריבים. ללא משפט צדק זה, תידון החברה למלחמות פנימיות ולהתפוררות, ולכן המשפט והצדק הם יסוד החברה.
ואכן מוסיף ישיעהו ואומר:
"ויגבה ה' צבאות, במשפט; והאל, הקדוש, נקדש, בצדקה." (ישעיהו, ה', ט"ז)
תרגום: עוצמתו של הקב"ה במשפט, והאל מקודש על ידי ההלוכים בדרכו בעשיית משפט צדק.
קידוש השם נעשה, על יד צדק ומשפט, ולא על ידי תפילה, וחג ומועד (יש לקרוא צדקה , כצדק).
וגם ירימיהו הנביא מוסיף:
כה-אמר ה' צבאות, אלוהי ישראל, היטיבו דרכיכם, ומעלליכם; ואשכנה אתכם, במקום הזה. אל-תבטחו לכם, אל-דברי השקר לאמור: היכל ה' היכל ה', היכל ה' המה. כי אם-היטב תיטיבו, את-דרכיכם ואת-מעלליכם: אם-עשה תעשו משפט, בין איש ובין ריעהו. גר יתום ואלמנה, לא תעשוקו, ודם נקי, אל-תשפכו במקום הזה; (ירמיהו, ז, ג' – ו').
תרגום: הקב"ה ישוב אליכם, אם לא תבטחו בדבר השקר, שבית המקדש יצילכם. אלא, היטיבו את דרככם, עשו משפט בין איש לרעהו, שיפטו בצדק גר, יתום ואלמנה. ואל תגרמו לשפיכות דמים במקום הזה.
ומדגיש:
"כה אמר ה', אל-יתהלל חכם בחכמתו, ואל-יתהלל הגיבור, בגבורתו; אל-יתהלל עשיר, בעושרו. כי אם-בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי–כי אני ה', עושה חסד משפט וצדקה בארץ: כי-באלה חפצתי, נאום-ה'." (ירמיהו, ט', כ"ב – כ"ג)
הן על פי דבירי ישעיהו והן על פי דברי ירמיהו, עיקר חפצו של הקב"ה, הוא עשיית הצדק והמשפט. ירמיהו אף מגדיל לומר כי למעשה הקב"ה = חסד משפט וצדק.
